"אבא לא יחזור יותר הביתה"

אבא של מתן מוש לא חזר מהמילואים ואיבריו נתרמו. ארבע שנים לאחר מכן צלצל הטלפון והקול מצדו השני אמר לאמו: "כדאי שתשבי, הלב של בעלך פועם אצלי". את הפגישה עם הגבר בו הושתל לב אביו הוא לא ישכח לעולם

מתן מוש היה בן תשע כשאביו זאב נפל במסגרת תפקידו. החלטה של רגע לתרום את איבריו הביאה לכך שארבע שנים לאחר מכן, ישב מוש מול האדם שקיבל את ליבו הפועם של אביו. "הייתי מרחק סנטימטרים ממנו, אי אפשר לתאר את ההתרגשות במילים", הוא אומר.

כילד, מוש זוכר חלוקת תפקידים ברורה בין אבא לאמא. "אבא שלי היה המפרנס העיקרי בבית ואמא גידלה אותי ואת אחותי מיטל", הוא מספר. "אמא תמיד דאגה שנבין למה אבא לא בבית, לא כעסתי שהוא לא מגיע הרבה הביתה. בגלל שאבא לא היה בבית, אמא תמיד השתמשה בו לאיומים, הייתה אומרת: 'חכה שאבא יחזור הביתה'. אני זוכר את אבא שלי כאחד שאף פעם לא היה מתלונן שכואב לו משהו, כל יכול".

זאב מוש ז"ל
(צילום מהאלבום המשפחתי)

אביו זאב מוש שירת ביחידה 9294 בתותחנים, בה גם שירת במילואים. כחייל בשירות סדיר, נלחם במלחמת שלום הגליל. כמילואימניק, היה יוצא למילואים בתדירות גבוהה.

"זה היה בתקופת הקיץ, ביום הראשון והאחרון בחיים שלי, אי פעם בקייטנה", נזכר מוש, "אני זוכר את הבוקר הזה, כי לפני שהוא יצא למילואים, הוא אמר לי: 'תשמור על אחותך ועל אמא שלך עד שאני חוזר'. יצאתי ליום הראשון בקייטנה והיה לי כיף, שיחקתי ופגשתי ילדים שלא הכרתי, נהניתי מאוד, לא ציפיתי שגם יום חלום יכול להפוך לאסון בן רגע".

לדבריו, דודו החזיר אותו מהקייטנה, אך במקום הביתה, לקח אותו לבית סבו וסבתו. "חשבתי שאמא בעבודה ובגלל זה אנחנו אצל סבא, שבדרך כלל היה מצחיק ומלא בחוש הומור, ובאותו היום היה שקט מאוד ולא דיבר יותר מדי. יום אחרי זה כבר היינו בבית והיו אצלנו הרבה מאוד אנשים, שבאו לתמוך באמא שלא הפסיקה לבכות ולא הבנתי עוד למה. זה היה חודש לפני בת המצווה של אחותי ואני חושב שהיא הצליחה לקלוט את הסיטואציה טוב יותר ממני".

באותו היום, כשאביו יצא למילואים, הוא לקה באירוע מוחי בזמן שישן וכשבאו להעיר אותו לשמירה, הוא לא קם. "הוא היה במצב של מוות מוחי כמעט שבוע, עד שהחליטו לנתק אותו מהמכשירים", מספר בנו. "שיחקתי עם חברים בסלון, כשאמא קראה לי ולמיטל להיכנס לחדר שלהם ובישרה לנו את הנורא מכל. 'אבא לא יחזור יותר הביתה', היא אמרה לנו. אחותי התפרצה בבכי, אני לא בכיתי, לא עיכלתי שזה אמיתי. שלושה ימים לאחר מכן, הכינו אותנו למסע בו ילוו את אביהם בדרכו האחרונה.

כשאביו נכנס למוות מוחי עלתה השאלה לתרומת איברים. "אמא חששה, לא היה כרטיס אד"י ולא הייתה מודעות גבוהה לתרומת איברים באותה תקופה. אמא אמרה שאבא אהב לתרום ובגלל זה היא החליטה לתרום את איבריו". ההחלטה נפלה ואיבריו של מוש נתרמו, ביניהם הלב, הכבד, הכליות וקרניות העיניים.

 "הייתה התקהלות גדולה, באו מלא אנשים, אני זוכר שהרב עשה לנו קרע בבגדים ולא הבנתי למה הוא הורס לי חולצה שאני אוהב ללבוש. נתנו לי לקרוא משהו מדף עם מילים קשות ולא מובנות, ורק בדיעבד הבנתי שזה קדיש. גם כשחזרתי הביתה לא הצלחתי להבין את המתרחש, אמא אמרה לי שאנחנו יושבים על הרצפה ולא על ספה, ולא הבנתי למה כולם מגיעים אלינו הביתה ובוכים. מעטות היו הפעמים שבכיתי וכשזה קרה, זה היה רק כי ראיתי את כולם בוכים עם אמא שלי. אפשר להגיד שהדחקתי את זה".

ארבע שנים לאחר מכן, לקראת מסיבת בר המצווה שלו, צלצל הטלפון של אמו מינה. "אני חושב שכדאי שתשבי", אמר הקול בצדו השני של הקו, "הלב של בעלך פועם אצלי". לדברי בנה, היא הייתה מופתעת, אף השניים קבעו מיד להיפגש.

"הגענו אליהם והביתה והתיישבתי הכי צמוד אליו, כמעט על הברכיים שלו", סיפר מוש השבוע. "בהתחלה לא שמעתי מה הם אומרים בכלל, רק חשבתי כמה אני קרוב ללב של אבא שלי. הייתי מרחק סנטימטרים ממנו, אי אפשר לתאר את ההתרגשות במילים".

מיד לאחר הפגישה, הוזמנה המשפחה לטקס בר המצווה של בנו של מושתל הלב. "הם הקדישו לנו קטע בדרשה, הרגשנו כאילו אנחנו משפחה אחת גדולה, זה היה מצמרר לחשוב, איך היום הכי נורא בחיים שלי, היה היום המאושר בחיים שלהם. חשבתי שאולי יהיה לי כעס לראות אותם מאושרים ושמחים, אבל זה לא קרה, אני שמח שיש משפחה אחרת שניצלה בזכות אבא שלי".

בשנים הראשונות לאחר ששכל את אביו, מצא את עצמו כותב לו מכתבים, כדי להתמודד עם השכול. "זו הייתה הדרך שלי לפרוק, להרגיש שאני באמת מדבר איתו. מעטים האנשים שיודעים בכלל על קיומה של המחברת הזו, לחשוף אותה עכשיו ואת הרגשות שלי זו סגירת מעגל מושלמת מבחינתי. אני רוצה להודות לאמא שלי, שהצילה אותי ובלעדיה לא היינו יכולים לשרוד את הדבר הזה כמשפחה. כילד, הייתי עם אמא בהופעה בקניון והיה מאוד עמוס, לא יכולתי לראות את המופע. ראיתי ילד שאבא שלו הרכיב אותו על הכתפיים וביקשתי מאמא שלי גם. היא ניסתה אבל אחרי כמה שניות אמרה לי שהיא לא מסוגלת. זה היה אחד הרגעים שאבא היה חסר לי, אבל בסופו של דבר, אני מאמין שהשכול חיזק אותי, הוא גרם לי להפוך מילד בן תשע לגבר בן תשע, הבית שלנו מאז האובדן נהיה בית פתוח. אמא שלי תמיד אומרת שכדאי שנצחק ונחייך, כי זה מה שאבא היה רוצה".

מכתב לאבא. אחד המכתבים שכתב מתן מוש לאביו
(צילום: עצמי)

אודות אבירם פישר

אולי יעניין אותך גם?

מטבח בהיר? מטבח כהה? הגיע הזמן לתפוס גוון

לקראת משימת עיצוב מטבח חדש, אנשים רבים מתלבטים אם לבחור בגוונים כהים או בהירים. אם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *