"אני לא מקבל את עצמי כאגדה"

למרות הקריירה המפוארת, למרות קריאות הקהל כשהוא עולה למגרש ולמרות שהוא מחזיק בשיא ישראלי כשוער שלא ספג משחקים במשך עשר וחצי משחקים, גיורא אנטמן הוא אדם צנוע, שחי ליד הים ויודע, שביום שיאבד את התשוקה, יפסיק לאמן

את גיורא אנטמן אין צורך להציג, הוא אולי אחד השוערים המפורסמים ביותר שיצאו מבית מכבי חיפה. אנטמן (56) נולד בקרית חיים וגדל כמאה מטרים מהים, ועד היום הים בשבילו זה החיים. "הייתי ילד בעייתי", הוא מספר השבוע, "אני חושב שהיום ילדים כמוני לוקחים ריטלין בכמות הכי גבוהה שיש, הייתי מאוד היפר אקטיבי, מדליק בטרייה בבוקר עד שהיא נכבית, ועד היום זה ככה".

אנטמן, ילד אמצעי בין שניים, הוא דור שני לשואה, הוריו ניצולי שואה מפולין ורוסיה והוא גדל באווירה של ילד לניצולי שואה. "הקריה הייתה מקום אינטימי מאוד", הוא נזכר בימיה הראשונים של קרית חיים, "מדובר בעשרות ילדים שהולכים לבית הספר וכשמסיימים ללמוד, היות שכולם גרו באותו רדיוס, היינו רצים הביתה לאכול משהו וחוזרים לבית הספר נתיבים, שם היינו משתוללים עד הערב. ככה זה היה כל יום, כשאחד מכיר את השני, הולך לבית של השני, הבתים היו פתוחים, כי בתקופה הזו לא נעלו את הבתים. היה הווי מאוד טוב, של ילדים מכל המגזרים, קיבוץ גלויות וזה היה נהדר. הייתה המון פעילות ספורטיבית כי לא היה משהו אחר, משחקי ילדות שכבר לא קיימים ובחופשים, היינו רובצים כל היום בים. הולכים מהבוקר ועד הערב שוחים, משתוללים, משחקים מטקות וכמובן כדורגל".

אנטמן בצעירותו
(צילום: עצמי)

כילד היפר אקטיבי משחק הכדורגל היה משהו שהושרש אצלו מילדות. "הכדורגל התחיל בשכונה", נזכר אנטמן, "כדורגל היה אחד הגורמים המרכזיים, כי היינו נפגשים ועושים טורנירים בשכונה. באופן טבעי הייתי שוער, זו הייתה הנטייה שלי וידעתי ישר שכדורגל זה משהו שמושך אותי. בעידוד החברים, התחלתי לשחק בגיל 12 בהפועל חיפה, כי לא היו אמצעים לנסוע לחיפה. כלי התחבורה העיקרי בקריה היה אופניים, כולם היו נוסעים עם אופניים ואי אפשר היה לנסוע לחיפה".

כמו כל ילדי קרית חיים בשנות ה-60, גם אנטמן הלך לנוער העובד, קן צפון ודרום, פשוט כי לא היו פעילויות אחרות מלבד השכונה, הים ותנועת הנוער. "התחלתי בהפועל חיפה והתאמנו באצטדיון קרית חיים, שהיה כמו שהיום ואפילו טוב יותר. הבנתי שכדי להתקדם אצטרך לעלות למדרגה יותר גבוהה וכשהגעתי לצבא, אחרי שהייתי בכל נבחרות הנוער, יצאתי לדרך. כשהתחלתי לשחק הייתי די נמוך, אבל אמיץ, הייתי מזנק על כל כדור. פתאום צמחתי בשנה אחת ומשם הקריירה שלי התחילה. בדרך הייתי בנבחרות נערים ונוער, לא כמו היום, אז השתתפות בטורניר עולמי הייתה חוויה. כחייל השתתפתי במוקדמות גביע הנוער בדרום אמריקה והצבא שחרר אותי לחודש בארגנטינה".

זה לא סוד שהכדורגל של שנות ה-60 וה-70 בישראל היה אולי הרבה יותר פשוט, אבל השחקנים בו שיחקו עם הלב והנשמה. "הכדורגל הישראלי היה אז עם הרבה יותר תשוקה, הרבה יותר שמח והרבה יותר טכני. בגלל שהשחקנים שיחקו כל היום, הם פיתחו יכולות טכניות טובות. המגרשים היו יותר טובים, אולי לא היו תנאים, אבל היה יותר שמח. לא כל כך הרוויחו כסף בכדורגל אבל היו מסדרים לשחקנים מקומות עבודה ואם כבר הרוויחו כסף, זה לא היה הרבה. אנשים שיחקו כדורגל בעיקר מאהבה, התלהבות וטיפה פרסום".

שם דגש על החוסן המנטאלי

כשהשתחרר מהצבא עזב אנטמן את הפועל והחל לנדוד בין הקבוצות. הוא שיחק בבית שאן, חזר להפועל חיפה ואפילו עלה איתה ליגה, שיחק בבאר שבע ובשנת 1988, אחרי מות אבי רן ז"ל, הוא הגיע למכבי חיפה.

"בשנה שהגעתי למכבי חיפה, הקבוצה קיבלה טוויסט ולקחנו אליפות, אחרי שנתיים לקחנו את הדאבל והשינוי של מכבי התחיל שם. אמנם בשנת 1983 מכבי לקחה אליפויות, אבל הסוויץ' שמכבי פרצה אליו התחיל בשנת 1988 ואחר כך בשנת 1994, כשגיורא שפיגל הגיע ויענקל'ה שחר קנה את הקבוצה, התחיל תור הזהב".

אנטמן החליט לפרוש בגיל 34, למרות שמבחינה פיזית הוא יכול לשחק עד היום. מי שיסתכל עליו יבין שהוא ספורטאי בנשמה, ששומר על הקוביות בבטן גם בגילו. "יכולתי לשחק עוד, אבל התעייפתי מנטאלית ופרשתי. להיות שוער זה תפקיד מאוד קשה והיום כמאמן שוערים, אני שם דגש על פיתוח החוסן המנטלי, מושג הכי חשוב שיש. פרשתי ממשחק כי התעייפתי ואז קיבלתי את ההזדמנות להיות מאמן והבנתי שיש לי הזדמנות להיות במקום שאני אוהב".

מאז שפרש אנטמן משמש כמאמן שוערים במכבי חיפה, מלבד שתי עונות בהן עבד עם באר שבע, בסך הכל 21 שנים שהוא במועדון מכבי חיפה. "כשאני עובד עם שוער, אם הוא לא נהנה, אני לא נהנה. אם השוער רוצה להמשיך עוד באימון, מבחינתי הצלחתי. אם הוא שואל מתי נגמר האימון, נכשלתי. השוערים במכבי חיפה נמצאים מתחת לזכוכית מגדלת יותר מכל השוערים בארץ ואני צריך לוודא שהם יעמדו בזה. זו עבודה מאוד סיזיפית וצריך תשוקה לזה. בהודו אימנתי שוער שהגיע ממנצ'סטר יונייטד, שהיו לו בעיות קשב וריכוז. הצלחתי לגרום לו להיות בפוקוס, עד שהפך להיות השוער הטוב ביותר בהודו. אני בקשר איתו עד היום והוא כותב לי מדי פעם, שמעולם לא הייתה לו היכולת לשלוט על המשחק עד שנתתי לו את הכלים לשלוט בו".

אחת מהתקופות בהן אנטמן עזב את מכבי חיפה, נועדה כדי לצבור חוויית חיים שונה, מכל חוויה שצבר במהלך חייו. לפני כשנתיים אנטמן קיבל הצעה לעבוד בקבוצת כדורגל בהודו והתגורר בה כשמונה חודשים החוויה שינתה אותו לחלוטין וגרמה לו לשנות את נקודת המבט לחיים.

תשוקה לאימון. אנטמן
(צילום: עצמי)

"עבדתי כמאמן שוערים במדינה שנקראת קרלה בעיר קוצ'ין, הייתה לי חוויה מדהימה לחיות בהודו. התובנות שמקבלים כשחיים ביבשת וחווים תרבות אחרת, מקבלים פרופורציות אחרות למהות החיים. יש לי סיפורים וחוויות של אלף לילה ולילה. במקום בו התאמנו, היינו מגיעים וכל כמה ימים הייתי רואה עשן שיוצא מארובה גדולה ומפיץ ריח. יום אחד שאלתי מה זו הארובה הזו ואמרו לי שזה קרמטוריום, כי ההודים שורפים גופות. כששמעתי את הסיפור, סיפרתי להם מה זה קרמטוריום בשביל יהודי, ועוד דור שני לשואה, שחלק מהאימונים נעשו תחת עשן של שריפת גופות".

במשך כל התקופה שעבד בהודו, הוא התגורר ברמת חיים מאוד גבוהה, מאחר ובהודו קיים פער גדול בין העשירים לעניים. "חייתי במלון הכי טוב שיש, עם משרתים, אם אני הייתי פותח את הדלת, המשרת היה נעלב. לי היה קשה להבין את ההתנהגות הזו, מה גם שלא חונכתי ככה, אבל הייתי חייב לשתף פעולה וזה קצת מסוכן, כי אפשר להתרגל לזה. היה לי קשה לי לקבל שאדם נולד להיות משרת וזה כל עולמו".

מלבד העובדה שאנטמן חווה צורת חיים אחרת, הוא הבין שבצד השני של העולם, גם היחס לכדורגל הוא אחר לחלוטין. "ההערצה שם לכדורגל היא מטורפת", הוא מספר בחיוך, "אנשים נוסעים 10 או 12 שעות על אוטובוס עמוס באנשים רק כדי להגיע למשחק. יום אחד אני יוצא מהפאר של המלון ורואה משפחה, ליד הנהר עם מים דלוחים ומלוכלכים, והמשפחה נכנסת להתקלח בו ובמקביל עושה בו כביסה. כמי שמגיע ממדינה עם מים זורמים בכל בית, היה לי קשה לקבל את זה. מצד שני, לקחו אותי יום אחד לג'ונגל בו צילמו את הסרט 'ספר הג'ונגל', נסעתי ביערות וראיתי את כל סוגי החיות מהטבע סביבי וקילומטרים של צמחיה ונהרות, נוף מדהים".

נחשב למאמן קפדן

אחרי שמונה חודשים חזר אנטמן לחיפה, עם תובנה שאין ביטחונות לשום דבר, גם לא לעבודתו כמאמן שוערים והוא החליט להיכנס לעסקים. "נכנסתי לפיתוח של מערכת ייחודית, ג'י פי אס שטובה לספורטאים, קבוצות ומאמנים ונותנת אינדיקציה על היכולות של הספורטאי. בתוך האפליקציה יש מלא פרמטרים, כמו למשל איזה מאמץ השחקן משקיע בימין או שמאל. נפתחתי לדברים נוספים מעבר לכדורגל וזה מאוד מעניין, זה סוג של 'האח הגדול' בספורט. ספורטאי ידע מה היכולות שלו ולאן הוא יכול להגיע ויקבל תוכנית איך להשתפר ולהתקדם לאן שהוא שואף".

מלבד הכדורגל לאנטמן שני בנים שהלכו בעקבותיו, ניב (27) שמשחק בהולנד ואופק (23) שמשחק ביוון ושניהם שוערים. "בגלל שאני אבא יגידו שאני פחות אובייקטיבי, אבל כאיש מקצוע אני יכול להגיד שהם מוכשרים ואני צופה שיגיעו רחוק. זה לא קל כאבא, אני מוצא את עצמי לא פעם מחליף כובע, מאבא למאמן ולמנטור ואלו תפקידים שונים לגמרי, כי כאבא זה להכיל דברים, לרכך ולהיות אמפתי ולהיות מאמן זה להיות קשוח, נוקשה ובלתי מתפשר".

לא קל כאבא. הבנים ניב ואופק
(צילום: עצמי)

לאנטמן יש הרבה מה להגיד על השחקנים של היום, השונים בתכלית מהדור בו הוא גדל ושיחק. "הילדים היום חשופים למידע וטכנולוגיה שלנו לא הייתה, וזה אומר שאני כמאמן צריך לגרור אותם לעשות דברים, למתוח אותם וזה קשה, כי את סף הקושי, הכאב והסיבולת הרבה יותר קשה להם לחוות. הם יותר ילדי בית, שמבלים את זמנם מול מסכים ובספורט זה מאוד בעייתי. זה חל על כולם ואני חושב שזה אחד ההבדלים הגדולים בין הילדים של אז להיום. מצד שני, האינפורמציה שלהם, לגבי כל מה שקשור לספורט הרבה יותר פתוח, הם מבררים ויש להם הרבה יותר מידע ממה שהיה לנו. מי שיודע לקחת את הידע ולתרגם אותו נכון, מרוויח, אבל עדיין אין תחליף לעבודת שטח במגרש עצמו וזה דורש מהמאמן, הרבה יותר יכולות לגירוי השחקנים".


"אני מוצא את עצמי מעביר אימון בתשוקה, ויודע, שביום שאאבד את התשוקה, אפסיק לאמן"

הוא אוהב את העבודה שלו ומגיע לריאיון הישר מאימון ילדים וכשהוא מדבר על העבודה שלו עיניו זוהרות. "אני מוצא את עצמי מעביר אימון בתשוקה, ויודע, שביום שאאבד את התשוקה, אפסיק לאמן. אני חי את האמון, נחשב למאמן קפדן וגורם להם לחשוב איך להיות ספורטאים, איך להיות שוערים. חשוב לי להקנות לילדים דרך חיים, שטובה לא רק לספורט, אלא בכלל. הקפדה וכללי יסוד שצריך לשמור על בסיס קבוע, וכל עוד הפידבק שאני מקבל מהם הוא חיובי ואני קולט שהם רוצים לקבל את התורה, אהיה שם. כשעובדים עם ילדים, נראים ומרגישים צעירים, זה כלל ידוע. אחד הטיפים שאני יכול לתת הוא, שכל אחד שרוצה למצוא אושר או הרגשה טובה שפשוט יקיף את עצמו אנשים שיודעים לייצר הרגשה טובה. אני מוצא את עצמי יושב עם הילדים האלה ושומע איך מעבירים את היום שלהם עם החברות והבילויים וצוחק איתם".

אנטמן אופטימי ואולי השהות בהודו הכניסה את החיים שלו לפרופורציות נכונות והוא בעיקר מחפש את השלווה. "כשאני רואה את הצד החיובי של החיים, ויש המון סיבות למה אני רואה אותם מהצד הזה, אני מבין שברגע שהבריאות קיימת בסביבה שאני אוהב, אצל החברים, הילדים ואצלי, אני מתפשר עם עצמי בדברים שהם לא מהותיים, אבל החיים טובים לי מתוך פשרות שאני בוחר לעשות. אנשים יכולים לשאוף להרוויח הרבה מאוד כסף, מתוך ביטחון כלכלי, מעמד חברתי וזה לא מעניין אותי, אני מתפשר בזה כל עוד טוב לי כרגע. היום, אני לא עושה תוכניות ארוכות טווח והשלווה נובעת מזה שאני מסתכל קדימה ובטווח הקצר אני רואה תמונה ברורה וטובה. הפסקתי לחשוב מה יהיה מחר, כי כשאני פתאום מגלה שחבר ילדות נפטר מאיזו מחלה, או לאנשים קורות טרגדיות, זה מכניס אותי לפרופורציות. החיים נופלים מהשמיים פתאום, אי אפשר לבנות לטווח ארוך, אנחנו חיים במדינה שאין לנו פריבילגיה לתכנן לטווח ארוך, אז נחיה טוב בטווח הקצר".

אולי כי גדל ליד הים, אנטמן מעולם לא עזב את הקרבה לים ועד היום הים מעניק לו את השלווה שהוא צריך. לפני מספר שנים אף הוציא רישיון סקיפר. "אני גר ליד הים, כי אני צריך לנשום את האוויר שלו. מדי בוקר אני עושה סיבוב בים, פוגש את חבר הילדות שלומי בלנגה, שותה קפה, עושה סיבוב, מריח ורואה את הים וזה נותן לי הרבה אוויר".

נושם את הים כל יום. אנטמן
(צילום: עצמי)

לאנטמן שפע של רגעי שיא, כשחקן ושוער היו לו הרבה מאוד שיאים, אחד מהם הוא השיא הישראלי ששבר, כשוער שלא ספג שערים במשך הכי הרבה משחקים וכמעט נכנס לספר השיאים של גינס. "בשנים בהם אני במכבי חיפה, זכיתי בכל תואר אפשרי שאפשר להשיג בכדורגל הישראלי. באופן אישי, ההישג שלי הוא הכי פחות ספיגת שערים, כמעט נכנסתי לספר השיאים של גינס, כי שרדתי עשרה וחצי משחקים בלי לספוג שערים, היו חסרות לי 54 דקות לשבור שיא ובסוף קיבלתי את הגול הכי הזוי ששבר את השרשרת. כולם ידעו שזה עומד לקרות והשחקנים כבר חיכו לזה. השער שקיבלתי היה אחד הרגע הלא טובים בקריירה שלי. זה היה במשחק נגד שמשון תל אביב ומי שהכניס את הגול, היה שבתאי לוי שביקש סליחה. יכולתי למנוע את השער, אבל זה היה קשה".

אבל לאנטמן היו גם הרבה שיאים טובים במהלך הקריירה הארוכה והמפוארת שלו והוא נחשב לסוג של אגדה בעיני הרבה אוהדי כדורגל ושחקנים צעירים. לו, קצת יותר קשה לו לקבל את הכינוי הזה. "אני לא מקבל את עצמי כאגדה, למרות שיוצא לי לשמוע את זה הרבה. אני שומע את זה מכל הגילאים ואני באמת שואל את עצמי מה אני עושה או לא עושה שאני ראוי להגדרה הזו. כל משחק כשאני עולה למגרש והקהל קורא לי, אני נבוך, אני לא מצליח להכיל את זה. לא מצליח להגיד לעצמי שזה מגיע לי וכל פעם מרגיש אי נוחות".

אודות הילה מלמד

אולי יעניין אותך גם?

היום בסמי עופר: מכבי חיפה מכוונת לפלייאוף ליגת האלופות

מכבי חיפה החלה בהכנות שלה לקראת הסיבוב השלישי במוקדמות ליגת האלופות, כאשר תארח היום את אלופת קפריסין, אפולון לימסול. מכבי חיפה תרצה להבטיח את העפלתה לשלב הפלייאוף, ולמעשה את שלב הבתים של הליגה האירופית וכבר לנסותלהכריע את ההתמודדות בבית החם והמלא שלה ולמנוע הסתבכויות מיותרות בגומלין, שבוע לאחר מכן בניקוסיה. הקהל הירוק בפיראוס. קרדיט, מכבי חיפה האתר הרשמי מכבי חיפה יצאה למשחק חוץ בלי הרבה סיכויים בפיראוס ונתנה את אחד המשחקים הגדולים ביותר בהיסטוריה של קבוצהישראלית במשחק חוץ, בטח במפעל הזה, כאשר הביסה את אולימפיאקוס 0-4 משערים של שרי, צמד של פיירו וקינוח שלאבו פאני. מכבי חיפה לקחה בעקבות הניצחון את הזכות להיות מדורגת וכאמור תפגוש את אפולון לימסול היום בשעה 20:00 באצטדיון סמי עופר. פרנדזי פיירו …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *