דיכאון היא לא מילה גסה

שירה דרוקר ויתרה על קריירה משפטית שעשתה לה לא טוב, לטובת גידול ארבע בנותיה. למרות האושר, קרסה והבינה שהיא בדיכאון. למרות שהיא עדיין לא מקבלת את עצמה, היא מעצימה יולדות אחרות באמצעות פרויקטים שונים

אני פוגשת את שירה דרוקר בשעות אחר הצהריים בבית קפה בקריון. אחרי חמש שעות אנחנו מבינות שהמפגש, שהיה אמור להיות בינינו לשעה, נמשך חמש שעות ונדד לשיחה על לידות, אימהות, נשיות ודיכאון לאחר לידה.

אמא טובה. דרוקר
צילום: הגר דופלט

את דרוקר הכרתי מהפייסבוק כבר לפני כמה שנים. היא לא הכירה אותי, אבל קבוצות משותפות בהן שתינו היינו חברות, גרמו לי לרצות להכיר את האמא הצעירה הזו, שכותבת על חוויות ההורות שלה בפשטות וכנות. עם הזמן דרכנו הצטלבו והכרנו באופן אישי דרך חברה משותפת.
לאחרונה בוחרת דרוקר לשתף את חוויות האמהות שלה גם מחוץ לקבוצות הסגורות בפייסבוק, היא משתפת באופן מרשים ביותר חוויות יומיומיות בכתיבה שופעת, שגורמת לכל אמא להזדהות איתן בקלות. לדבריה, מגיל צעיר היא כותבת על חוויות החיים ואפילו כתבה בבלוגים שונים על לידות ואמהות. היא מוציאה מחברת מהתיק ומראה לי, שהכל מלא ברשימות על גבי רשימות שהיא כותבת בסיטואציות שונות, חלקן שמורות רק לה ואת חלקן היא בוחרת לשתף את קהל העוקבים שלה בעולם הווירטואלי.

דרוקר (37) גדלה ביוקנעם כבת בכורה למשפחה בת ארבע אחיות. לקרית חיים עברה עם בעלה רועי, אותו הכירה במהלך לימודי המשפטים באוניברסיטת חיפה. לבני הזוג ארבע בנות, הילה (8), הדס (6), ענבר (3) וגליה התינוקת בת שנה וארבעה חודשים. מבחירה, דרוקה מגדלת את בנותיה, עד גיל שלוש בבית ומעדיפה שלא להכניס אותן למסגרות חינוכיות.

אני שואלת אותה איך ויתרה על הקריירה שלה, איך התגלגלה מלימודי משפטים והתמחות נחשבת במשרדי הפרקליטות, להיות עקרת בית במשרה מלאה, שמגדלת ארב בנות. "מה שהיה לנגד עיני, כשבחרתי ללמוד משפטים, הייתה התגובה המאוד שמחה של ההורים שלי לבחירה הזו. גדלתי להיות טיפוס מאוד מרצה ומאוד ניזונה מהפידבק שקיבלתי מבחוץ ולא מבפנים, אם זה ציונים, תעודות או סתם טפיחה על השכם. היום כאמא, אני מבינה שהדברים האלה גורמים לבן אדם להיות פחות מחוזק מתוך עצמו, ויותר מחוזק חיצונית ותלוי במה שאנשים חושבים עליו, זה תהליך בנייה תמידי. במהלך הלימודים לא היה לי כיף, כבר בסמסטר הראשון, איפשהוא ידעתי שאני יכולה להיות ממש טובה במשהו, אבל זה לא הלך לי טוב. קיבלתי 70 במבחן הראשון ולא הייתי רגילה לציונים כאלה, המשכתי את הלימודים בזכות חברה שתמכה בי, אך ככל שהצלחתי להיפרד מהחברה הזו ובחרתי קורסים שיותר עניינו אותי, הרכבתי לעצמי נישות מעניינות בתוך הדבר הזה שלא התעניינתי בו. הצלחתי לסיים את הלימודים, כי היה בתוכי את החלק שלא רצה לגלות שאני מתחילה דברים ולא מסיימת, סיימתי את התואר ממש בעל כורחי".

אחרי סיום הלימודים התקבלה להתמחות הנחשקת בפרקליטות במחוז חיפה, שהייתה לה קשה ומאתגרת. "מסתבר שבמהלך שנתיים של ההתמחות בפרקליטות הייתי בדיכאון. כל בוקר, כשהייתי מתקרבת לבניין הטיל שם עבדתי, הייתי מתחילה לבכות. היה לי שם מאוד עצוב, היו רגעים שהייתי עוצרת את העבודה ונכנסת לשירותים לבכות. בתור פרקליטה צעירה וזוטרה הרגשתי שכל העולם על הכתפיים שלי ולא רציתי להיות במרוץ הזה. העבודה הייתה לי מאוד קשה מבחינה נפשית, המחויבות והלחץ השפיעו עלי, הבנתי שזה לא בשבילי. בכל זאת ניגשתי לבחינות הלשכה, ללא הכנה מוקדמת ולא עברתי את הבחינה בנקודה אחת בלבד. אני חושבת שזה המזל הכי גדול שלי בחיים, אחרת הייתי קורעת את התחת באיזה משרד עורכי דין, רק מתוך המקום הזה שיש לי תעודה ואני צריכה להתפרנס".

מעבר לכך שמשפחתה התאכזבה, כי קשה להם היה להבין איך היא מרימה ידיים דווקא בקו הסיום, היא דווקא הרשיתה לעצמה לא לעשות כלום, היא חיפשה עבודות שלא צריך לקחת הביתה. בתקופה ההיא נישאה והיא נכנסה להריון, אז החליטה ללדת בבית.

"הרעיון היה לי בראש, אבל חשבתי שזה לא נורמלי ולא חוקי, היו לי כל מיני דעות קדומות על כך. נתקלתי בספר על לידות בית, שכשקניתי אותו חשבתי שהוא יהיה חומר טוב לקריאה, אבל התאהבתי לגמרי ברעיון של ללדת בבית, כי אהבתי להיות מגניבה ומיוחדת. הייתה לי תמיכה מרועי, שלגמרי זרם ומאחותי שמאוד התרגשה מכל התהליך ולמדה אז להיות דולה, הייתה נוכחת בפגישות עם המיילדת וכמובן בלידה. גם ההורים שלנו, למרות החששות והדאגות תמכו בנו, הם הבינו שזו החלטה שלנו".

לדבריה, כל לידה הובילה אותה להיום האישה והאמא שהיא היום, וכל לידה העצימה אותה מחדש. "בלידה הראשונה יש תחושה גדולה של כאב ורחמים עצמיים, תהליך ההיריון עצמו הוא תהליך של ויתור על עצמי, תהליך שהאימא עוברת מתוך החוויות שקשורות לאספקטים בלידה ומשפיעות עליה אחר כך. בלידה הראשונה זה כואב, הרגשתי שמשהו מתפרק, שמשהו בגוף שלי ממש נשבר כדי ליצור משהו חדש, אבל נולדתי כאימא, כל החיים מתהפכים כשאת הופכת לאימא. בלידה השנייה יש את חווית ההשוואה מול ההיריון הראשון, וההשוואה נמשכת גם בלידה עצמה וגם בין הילדות".

משפחת דרוקר
צילום: מיקה רובין

דרוקר לא מפחדת מההשוואות האלה ומבינה שההבדלים מעניקים לה כלים אימהיים נוספים. בעקבות כל לידה היא המשיכה ללמוד ולהכיר את עצמה ואת גופה יותר ויותר. תוך כדי, היא גם הבינה איך היא רוצה לגדל את בנותיה. גם את הלידות האחרות שירה בחרה ללדת בבית. את בתה הבכורה הילה, גידלה בבית עד גיל ארבע וחצי, יחד עם הדס שנולדה אחריה, אפילו הייתה תקופה שהניקה אותן יחד.

"הזוגיות והיחסים עם המשפחה היו בקאנטים", היא אומרת בעקבות תחושות שהציפו אותה אחרי כל לידה, שהוסיפו לה עוד התמודדות עם גידול שתי בנותיה, ללא היכולת לשחרר את השליטה, רוב נטל הגידול היה עליה בלעדית.
למרות האינטנסיביות שבגידול של הבנות הגדולות וההבטחה לעצמה שלא ללדת שוב אחרי הריונות צפופות נולדה ענבר. "הלידה השלישית הביאה איתה גמישות ונוצרה בי יכולת אמפתיה מאוד גדולה, פחות שיפוטיות כלפי עצמי וכלפי הבנות והסביבה שלי. אז גם החלטתי להיות מדריכת 'לה לצ'ה', ארגון התנדבותי של אימהות שתומכות באימהות מניקות על בסיס התנדבות. ידעתי שאני אימא טובה ויש לי את כל הכלים לתת לאחרות, הגעתי ממקום מאוד בטוח. כשענבר הייתה בת שנה הגיע ההיריון הרביעי וזו הייתה לידה של עוצמה, האימהות עם גליה פתחה מרחבים חדשים".
 נראה כי חייה של דרוקר נכנסו למסלול האמהות, אותו חיבקה ואימצה בחום. "הלידות וההנקות שלי היו טובות ומבורכות וזה לא מובן מאליו הברכה הזו. כשאני חושבת על הלידות שלי, הן מעצימות אותי", היא אומרת ודמעות נקוות בעיניה, כשהיא מספרת איך לאחר הלידה הרביעית, בזמן שאפשרה לעצמה משכב לידה מלא במשך שבועיים, במהלכם בעלה לקח חופשה מהעבודה וטיפל בשלוש הבנות, כדי שהיא תוכל לבלות את זמנה עם גליה, היא התחילה לגלות תובנות. "הבנתי שמגיל צעיר לא הרגשתי מאושרת וכל פרק הזמן הזה בחיי, אימצתי לעצמי תפיסה שהחיים קשים. בעצם הבנתי, שהאחראית לקושי הזה היא אני. שבחרתי להביא ילדות בהפרשים צפופים, האשמתי את עצמי במחלה שסבלתי ממנה, דיכאון. חשבתי שהאימהות שלי דפוקה".

דרוקר הבינה שהיא בדיכאון, אך האמינה שהיא תוכל לפתור את העניין בכוחות עצמה. המחשבה על עזרה חיצונית הייתה לא פשוטה עבורה, מתוך מקום שמפחד להודות בחולשות ולקבל עזרה. הזמן חלף והתחושות הקשות של עצב, כעס והרצון להישאר במיטה, יחד עם אובדן שליטה מול הבנות וויתור על עצמה, הובילו גם לחולשה גדולה ברצפת האגן, וההבנה שהיא בכל זאת צריכה עזרה מקצועית התחדדה.
"אני לא רוצה להיות נינג'ה ולא אכפת לי שלא יאהבו אותי כולם", היא אומרת, "המסכה שלבשתי, של הכל יכולה באה על חשבון הילדות שלי, בן הזוג והאושר שלי. מה עוזר לי להחזיק את ההצגה הזו כשלא קל לי?".
דרך הפעילות שלה בלה לצ'ה היא הבינה שיש לה אחריות מול אימהות שהיא פוגשת, "רציתי לעזור לאימהות אחרות להבין, שהן לא חייבות להיות כל יכולות. אישה אחרי לידה צריכה להבין שהקושי שהיא חווה נורמלי והיא צריכה המון תמיכה, כי רק כשהיא תקבל אמפתיה חיצונית למצבה, היא תצליח למצוא את האמפתיה בתוכה".
דרוקר קיבלה את תמיכתו של בעלה ובעזרתו החליטה לגשת לבריאות הנפש בקהילה. "ישבתי מול הפסיכיאטרית וביקשתי רק טיפול בשיחה. הייתי מגיעה לטיפול רגשי יחד עם התינוקת ומשטח פעילות, זה עשה לי טוב להגיע לטיפול כזה לראשונה בחיי וכך הצלחנו לשרוד את החופש הגדול עם ילדות, שלא רצו ללכת לקייטנות, פעוטה ותינוקת קטנטנה. התחלתי להבין שהקושי שלי לגיטימי, שחוויות שעברתי בילדותי נטעו בי תחושה שאני לא מספיק בסדר, לא מספיק טובה. היום אני מבינה שילד צריך לגדול בתחושה בסיסית ולדעת מההורים שלו, שכמו שהוא, הוא טוב. כל בוקר אני שרה עם הבנות שלי בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב".

לאורך כל הדרך היא התנגדה לטיפול תרופתי, אבל כשהטיפול הגיעה למבוי סתום, הבינה שאין לה ברירה. "הלכתי לפסיכיאטרית וברגע שיצאתי ממנה עם אבחנה ומרשם, הרגשתי הקלה. התחלתי לקחת את התרופות ואחרי שבוע כבר הרגשתי יותר טוב, התחלתי להרגיש שמשהו מתחיל להשתקם ולהיבנות מחדש. כמו תינוק שלומד להכיר את עצמו מחדש, אני חווה דברים חדשים עם הילדות שלי, אני מכירה את העולם מחדש ופתאום אני מגלה שלא כל כך קשה להיות אימא לארבע בנות".
לאחר מספר חודשים של שימוש בתרופות, לראשונה היא מצליחה לחוות צחוק מתגלגל עם הילדות "לא הייתי אישה שיודעת לעשות כיף, אבל התחלתי להיות מאושרת. אחרי תקופה של עשייה אינטנסיבית ותחושה של חזרה לחיים, הגיעה נפילה. הבנתי שיש פה גם עניין הורמונלי, הלכתי שוב לפסיכיאטרית וסיפרתי לה שבמשך שבוע שלם בכיתי, היא המליצה על העלאת המינון התרופתי".

ממחשבות טורדניות על הדיכאון שירה עברה למחשבות טורדניות על עשייה, עם תחושת עייפות קשה מאוד וקושי לישון, ששיבשו את תפיסת המציאות שלה. "התקשרתי למרפאה וביקשתי לדבר עם הפסיכיאטרית שלי בדחיפות, הייתי במצב קשה מאוד. המערכת חייבת שיפוץ רציני, רק לאחר התעקשות הצלחתי להגיע למנהל המרפאה, שזימן אותי בדחיפות והמליץ לי על הפסקת הטיפול התרופתי באופן מידי. הוא הסביר שזו תופעת לוואי קשה של הטיפול. עכשיו אני מאוד אופטימית ויכולה לראות את האור, אפילו שחוויתי רגעים קשים בחיי".
חשוב לה לנרמל את התחושות שנשים חוות לאחר לידה. "דיכאון היא לא המילה המדויקת עבורי", היא אומרת, "מה שאישה צריכה אחרי לידה, אלו תמיכה וקבלה של התחושות שלה וזו הסיבה שכל כך חשוב לי לתמוך בנשים, בדרכים שונות, גם בליגת לה לצ'ה, שם אני מובילה שלושה מעגלים באזור".
בנוסף לפעילות בלה לצ'ה, הקימה דרוקר את המיזם התנדבותי "סירי לידה" באזור הקריות, באמצעותו תומכים בנשים לאחר לידה, על ידי בישול הארוחות בשבילן. בנוסף, היא תומכת טלפונית בנשים שיוצרות איתה קשר בעקבות הפוסטים שהיא כותבת בפייסבוק. "אני משתדלת להעביר להן את המסר, שהן פשוט מדהימות כמו שהן, כל אימא שפוגשת אותי יוצאת מהשיחה איתי שהיא הרבה יותר מדהימה ממה שהיא מאמינה. עדיין, כואב לי שאני לא רואה את עצמי כמו שאחרים רואים אותי, אני מרגישה פתטית שאני צריכה את החיזוקים האלה".

אודות בת-אל הרמן

אולי יעניין אותך גם?

גל הרמן

גל הרמן השם החם של עולם הקידום הדיגיטלי ממשיך להפתיע ובדרך לכבוש את עולם הכדורגל

הוא כבש את עולם הפרסום הדיגיטלי בסערה כאשר הקים את חברת TGMEDIA לבניית אתרים, קידום …

תגובה אחת

  1. עינת בגלפר

    מהממת אחתתת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *