דף הבית / טורים אישיים / החיים נמשכים / בקי מעוז

החיים נמשכים / בקי מעוז

בקי מעוז (צילום: דורון גולן)
בקי מעוז (צילום: דורון גולן)

חושך ואור

אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה פחדתי מאוד מהחושך. לעלות במדרגות תמיד היה לי הכי מפחיד, כי האור היה נכבה באמצע, כשאני רחוקה מהתקע בין הקומות, תמיד נתקעתי בקומות הביניים.

כשהלכתי לבד בערב תמיד דמיינתי שמישהו עוקב אחרי. יש משהו בחושך שמפחיד אותנו. בחושך אנחנו חסרי אונים, מעין סוג של חוסר ודאות. אין לנו שליטה, אפשר להיתקל במשהו ולמעוד. אייי כמה פעמים נתקלתי עם האצבע הקטנה ברגל של שולחן או שידה. אוף זה כואב!

השבוע התחלנו לחגוג את חג חנוכה, חג שחוגגים בו המון אור. הוא גם חל בחודש כסלו, החודש ששמים המון לב בכיסים.

לפני כארבע שנים הגעתי לישיבת מאמנים בתל אביב. בזמנו הייתי זכיינית בתות תקשורת תוצאות ואלון גל העביר אחת לשבועיים (ולדעתי עדיין מעביר), ישיבת מאמנים. התיישבתי ליד הבנות וקשקשנו עד שנכנס.

הוא התחיל את הישיבה בסיפור על סרט שראה עם הילדים שלו בסוף השבוע. סיפר שהבן שלו שאל אותו למה הסרטים בהם גיבורי על, תמיד מספרים על הצלת העולם מהרוע. אלון התחיל לספר לנו כמה אנחנו המאמנים, אלו שבאמת מרגישים שליחות, אנחנו לוחמי האור.

באותה תקופה לא כל כך הבנתי איך זה קשור, אבל היום אני כבר מבינה. בכלל, קורים לנו הרבה דברים בחיים, שאנחנו לא תמיד יודעים לחבר ולקשר בין המצבים, האנשים והרגעים. עם הזמן ולאט לאט מתחברים הקצוות ובמבט לאחור אני מבינה היום את מה שאלון ניסה להעביר לנו.

בשנה האחרונה החושך כיסה אותי עד שלא ראיתי אור כמעט. מדי פעם היית נכנסת קרן שמש בדמות אדם כלשהו, שהיה מושיט יד או שואל לשלומי והיה מכניס אור לתוכי. החושך הזה, ממנו הילדה הקטנה של פעם פחדה, פתאום היה הדבר הכי טוב עבורי. הלילות הארוכים שמרו עלי, בחושך אף אחד לא רואה אותי בוכה. אני לא חייבת לשים מסיכות ואני יכולה להיות מי שבא לי. את האור לא יכולתי לסבול, כעסתי על השמש, באיזו זכות היא זורחת.

כשאלון גל אמר לנו תסתובבו עם שמש בכיסים, הבנתי למה שלמה ארצי שר "תתארו לכם עולם יפה". איך עכשיו אני יכולה לתאר עולם יפה?

במבט לאחור, על שנת החושך שלי אני יכולה להעיד שהכנסתי המון אור, מבלי אפילו לקרוא לזה כך. תרשו לי לעשות רשימה, כמו שלמדתי באימון.

  1. המשכתי לעבוד בכל הכוח – כשאני נכנסת ללמד בשיעורים שלי, אני מביאה איתי מלא אור, מנסה לגעת בתלמידים ולהכניס להם תקווה ואמונה שאם אני כאן, גם הם יכולים.
  2.  המשכתי להיות סבתא – כשאני עם אדל ונויה הן גורמות לי לשכוח מהכל. החיוך שלי מאוזן לאוזן מכניס בהן אור ענקי של אהבה ללא תנאים.
  3. הרצאות שלי על לחץ חברתי – 20 הרצאות בתוך שנת אבל! בכל פעם מחדש לעמוד זקופה מול אנשים, לספר את הסיפור של רויצ'וק , לחייך עם כל הקושי, לבכות בלי להתרסק, להיות הכי כנה בעולם ולהביא איתי את האור לכל מי שמקשיב לי מהחושך הפרטי שלי. תקשיבו טוב – זה חתיכת משימה שאני לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות עבורה, וזה לא מובן מאליו. הרגעים הכי קשים הם החיבורים בסוף. למה קשים? כי בא לכי לבכות על כל כתף ואני מתאפקת. חזקה. למה? כי הבאתי איתי אור עבורם ולמען הילדים שלהם!
  4. פינת ההנצחה שהקמתי בבית ספר ימית, בו רוי למד, בשיתוף פעולה עם צוות השכבה והמשפחה שלי – מתוך החושך של כל השכבה של רויצ'וק. בטראומות, העצבות והכאב גם שלנו – ניצחנו בגדול! זכינו להקים יחד את הפינה במקום הכי בולט בשטח בית הספר וכל מי שעובר, אפילו מבחוץ, רואה את הפינה היפהפייה הזו. למה ניצחנו? כי הילדים קיבלו חיבוקים והמון כוח להמשיך ולא להרגיש אשמה. כי זה היה למען רויצ'וק ולמענם. שהם יזכרו דרך העשייה והבנייה את החבר הכי טוב שלהם, שיכירו את אמא של רוי בצורה אחרת, יותר אינטימית וקרובה. אור אמרתי!
  5. מעבר דירה – ואוו זה היה קשה, שמונה חודשים החזקתי מעמד, עד שיום אחד מצאתי את הבית שכל כך רציתי ופשוט החלטתי לעבור. זו הייתה משימה קשה. הייתי צריכה לרתום אלי את הגברים במשפחה, כדי לצבוע, לשפץ, לארוז ולתלות.  הייתי צריכה את כולם כדי לעזור לי לצאת מהבית החשוך ולהכניס כמה שיותר אור בבית החדש, עבור כולם. כדי שיבקרו אותי ולא יתעצבו, כדי שיהיו אנרגיות טובות. חתיכת משימה, אבל הצלחתי בה. אתם מוזמנים לבוא לבקר! אמיתי!
  6. 6.       החברים של רוי – הצלחתי לבנות איתם מערכת יחסים שהייתה מורכבת מאוד. לקח לי זמן להכניס אור לתוך החושך הזה, בחלק מהזמן כעסתי כי אולי יכלו להציל אותו. בחלק מהזמן האשמתי, אך ברגע שהבנתי שלא היה שם הרבה מה לעשות. שרוי יכול היה להגיד "לא", שיש גם אשמה משותפת כאן ושאי אפשר להחזיר אותו, קיבלתי החלטה מה כן אפשר לעשות. הרבה אנשים שואלים אותי איך אני יכולה, מביטים מהצד ולא מבינים את הבחירה שלי, וזה בסדר, לא הכל מבינים בחיים.
החנוכייה של רוי
צילום: עצמי

הם האוויר שלי מדי פעם, כשהם באים, הבית שוב רועש. דרך כל אחד ואחת מהם אני נושמת את רוי, הרווחתי אותם. אני חוזרת לאותה ישיבת מאמנים ועל לוחמי האור ועד כמה במבט לאחור אלון צדק.

אני לא מתיימרת להיות גיבורת על, לא וונדר וומן, גם לא אמא תרזה. בעולם החשוך הקטן שלי שכיסה את כולי, לימדתי את עצמי איך להכניס אור. אור קטן בהתחלה ואחר כך עוד קצת אור. כשראיתי שזה בסדר ולא מפחיד, להיפך, נעים לי הכנסתי עוד ועוד. שלא תבינו לא נכון, יש עוד חלקים חשוכים בחיי, אבל היי, החיים נמשכים, לא? אז בטח אלמד להאיר גם את החלקים האלו.

נר ראשון של חנוכה, קיבצתי בני משפחה, ילדים ולמבוגרים בבית החדש, הזמנתי את החברים של רויצ'וק והדלקנו נרות יחד, כשהתמונה של רוי מתנשאת מעלינו ומביטה מעל המזנון בסלון.

לא יכולה להגיד שזה היה קל, ממש לא, אבל מה נשאר? הרי החיים הם דינמיקה אחת ענקית, אלוהים עושה לנו דינמיקה קבוצתית, אשכרה, ובכל פעם מגיע מנחה אחר, פריק של שליטה וכמו בובות מזיז אותנו. 

זה הניצחון שלי, זה האור שאני מביאה איתי לעולם הקטן שלי.

ז' החבר הכי טוב של רוי, שגדל איתו מגיל שלוש ואפילו היה בחדר, כשהם קפצו.

נר ראשון של חנוכה וז' עומד ביחד עם כל מי שהיה בבית (שלושים איש בערך), יוסי מדליק את החנוכייה הגדולה וז' מדליק נר בחנוכייה של רויצ'וק. נתתי לו את הזכות כדי שירגיש שהוא עושה משהו טוב למען רוי. הוא גם הילד שלי, כל החברים של רוי הם הילדים שלי.

הם ישבו עד מאוחר, אכלו, צחקו, ישבו בחדר של רוי. נתתי להם מארז חנוכה עם ממתקים, חיבקתי ונישקתי מלא, עד שהם הלכו. אני חושבת שזה האור הכי גדול שיכולתי להכניס לחיי ולחיי החברים של רוי

באמצע הערב הזה נכנסה אמא של אחד הילדים, אמא שאני לא מכירה. היא באה, חיבקה אותי ונתנה לי מגש של מתוקים, תוך שהיא לוחשת לי באוזן: "כל הכבוד לך, את השראה".

הם הילדים שלי. החברים של רוי
צילום: עצמי

עבורה כנראה זה אור גדול, להסתכל מהצד על אמא כואבת שמחייכת וצוחקת, שממשיכה את החיים, אור גדול. עבורי זה פשוט עוד אור אחד שהוספתי ללב הכבוי.

החושך הוא היעדר האור. הרי אור יש תמיד, אבל חושך מגיע רק כשמסתירים את האור. לא ראיתי את האור לפני כן, החיים נמשכים ואני רוצה להכניס אור לכמה שיותר רגעים בחיי.

למדו את עצמכם להוקיר, מדי פעם תעשו רשימה, תראו איך עזרתם לי, מבלי לדעת, לעשות את הרשימה שלי.

תאירו את הלב.

אני גאה להיות לוחמת אור, כי זו מלחמה יומיומית שלי, מרגע שאני יוצאת מהמיטה ועד לרגע שאני חוזרת אליה.

רוי השאיר לי צוואה – אהבת חינם! הוא היה כזה, הלב שלו היה ענקי. בשביל ילד בן 11 וחצי, הנתינה שלו הייתה כמו של גבר.

אני לוחמת אור שנלחמת להמשיך את החיים, כי זה מה שמצווה עלינו לעשות, להיות אור. אנחנו הנרות שהבורא יצק לתוכו נשמה והדליק את האש בתוכנו.

חג חנוכה שמח ומלא באור וטוב.

#רויצוק_תמיד_איתי

#החיים_נמשכים

אודות בקי מעוז

אולי יעניין אותך גם?

החיים נמשכים / בקי מעוז

בקי מעוז (צילום: דורון גולן) שחור ולבן חלומות של בני האדם נרקמים בשנתנו, או לפחות …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.