"בסוף החודש היית אמורה לחגוג יום הולדת 45"

היינו שלישייה בלתי נפרדת, עד שרויטל ויזל נהרגה בצבא. השכול היה גדול עלינו מדי והתנתקנו. 25 שנים אחרי, העזנו לשים דברים על השולחן

גם אני הצטרפתי למשפחת השכול, בגיל 19. אני לא אם שכולה, אני חברה שכולה. רויטל ויזל ז"ל, רוי, הייתה חברתי הטובה וביחד עם רוית רהב הדר, היינו שלישייה בלתי נפרדת.

ה-27 באוקטובר 1993 תפס אותנו לא מוכנות להתמודד עם שכול ובבוקר אחד הכל השתנה. רוי, ששירתה במשטרה הצבאית נהרגה בצומת נחשון בתאונת דרכים, כשהייתה בתפקיד ועלינו ירד מסך שחור.

רויטל ויזל ז"ל

השבוע צלצלתי לרוית, לשאול אם היא רוצה לכתוב על רויטל. היא לא כל כך ידעה איך לעשות את זה והצעתי לה שאצלצל ונדבר עליה. השיחה בינינו פתחה פצע ישן. באמת שהיינו בלתי נפרדות, אני ורוית אפילו קודם ומשהו השתנה. מעל 25 שנים עברו מאז ומלבד לפגוש אחת את השניה, מדי שנה למרגלות הקבר של רויטל בחלקה הצבאית בבית העלמין צור שלום, אין כל זכר לחברות הטובה שהייתה שם פעם.

"כשביקשת ממני לכתוב על רוי, שאלתי את עצמי מה המשמעות של החברות הזו בעיני היום", פתחה רוית את השיחה. "זה נכון שאין בי כבר כאב, במובן היומיומי של המילה, אבל יש בי תחושת החמצה וגעגוע. זה מלווה אותי עד היום ואני יותר בלעדיה מאשר איתה. כשאנחנו יוצאים לפיקניק ואני רואה אנשים סביבי עם חברויות מהתיכון, ברור לי שאם היא הייתה חיה, היינו גם עושים את זה, אבל משהו באובדן שלה פורר את הסביבה".

שתינו כבר חגגנו 45, רויטל הייתה אמורה לחגוג בסוף החודש והיא איננה כבר יותר שנים ממה שהייתה. "אני מוצאת את עצמי לאורך השנים, מדמיינת כאילו היא פה ומחמיץ לי הלב. כואב לי שהיא לא הייתה בחתונה שלי, שלא הייתה בלידות שלי, שהיא לא הטלפון הראשון שאני עושה כשמציק לי משהו אינטימי, שהיא לא בארוחות ערב, בטיסות לחו"ל, שהיא לא פה היום. היום אני אמא לנערה שמתגייסת עוד שנה, וברור לי לגמרי שהיא הייתה מלווה אותי בכל הדברים האלה. במיוחד היום, כשאנחנו יותר מכירים בכמה החברות הזו של פעם, של מישהו שמכיר אותך כמו שאתה, בלי מסיכות, לפני כל מה שעברת החיים שעברנו ברור לי משמעות הקשר הזו ואין לי את זה היום".

מעולם לא דיברנו על זה. 25 שנים שאנחנו עומדות כתף אל כתף, מדי יום הזיכרון, אבל מעולם לא דיברנו למה החברות בינינו התפרקה. אולי כי הייתי בכובע המראיינת, שאלתי אותה למה האובדן של רוי, פורר את הסביבה.

"המוות שלה פורר את הקשר ביני לבינך, אני לא יודעת להגיד למה, אבל אני יודעת לציין את העובדה שפעם היינו גוש מאוד חזק והדוק, גם בבית הספר וגם בכדורעף, היינו דבק, כל היום וכל הזמן ביחד, חו"ל ומחנות אימונים וברגע שהיא נפטרה, זהו. את זוכרת שנסענו יחד מאחורי הקומנדקר הצבאי, בספסל האחורי במכונית של ההורים שלי לבית העלמין? יצאנו משם אחרות, לפחות בתחושה ובזיכרון שלי. או שרצינו להתרחק מהרגשה הזו של האבל, או שהיא הייתה סוג של דבק, לא יודעת. אבל זו עובדה. אני רוצה להאמין שזה כאב לנו".

המוות שלה פורר את הקשר בינינו
מימין: רוית הדר, רויטל ויזל ז"ל והילה מלמד

אולי היום כאימהות לבני נוער שאוטוטו יתגייסו לצבא, אנחנו יכולות להסתכל אחורה ולהבין שהכאב הזה חזק מדי לבני 19. ביום הזיכרון מאזכרים את המשפחות, ההורים, האישה והילדים שסופגים אובדן עצום, אבל גם החברים נותרים עם חלל עצום, וזה מה שקרה לנו. שכחנו שהילדים שמתגייסים לצבא בגיל 18, הם עדיין ילדים. וכשהם מאבדים חברים, הם לא מסוגלים להכיל את השכול.

"כשאנחנו מדברות מדי פעם, יש לנו קווי דמיון בהתנהגויות, בתחושות, בהיכרות של מי שאנחנו באמת. את לא צריכה באמת לדבר איתי, את יודעת מה אני חושבת באמת, אני יודעת מה את חושבת, שתינו יודעות. יש קטעים שאנחנו לא צריכות לדבר ולמרות זאת, זה לא החזיק וזה קטע".

אני אומרת לה שלאורך השנים יצא לי הרבה פעמים לחשוב על העניין ולשאול את עצמי למה זה קרה. כי זה לא קרה מיד, בחודשים הראשונים היינו צריכות אחת את השנייה בשביל החיבוק, אבל ברגע שקלטנו שזו המציאות, התרחקנו.

רוית מסכימה איתי ואומרת: "כל המציאות שידענו עד אותו רגע, הייתה מדי קשה, זה היה כמו להשאיר בית בוער להסתובב וללכת. אם לא היינו עושות את זה, היינו חוות את זה כל פעם מחדש".

בלתי נפרדות

אני שואלת אותה, אם היינו מקבלות עכשיו טלפון, להגיע ולפגוש ברויטל איפשהו, איך הייתה נראית הפגישה. "היינו מתלבשות יפה, אחרת היה לה מה להגיד", היא צוחקת וממשיכה, "היינו אומרות לה, שלמרות שלא הייתה מודעת לכוח שלה על אנשים, היא השאירה חלל מאוד גדול, גם למי שהיה מובן מאליו, וגם גם לאנשים שלא היה לה שמץ שנגעה בהם. יצא לי מדי פעם לפגוש אנשים שהכירו אותה וזה בראש שלהם, גם אנשים מהקריה, גם אנשים מהצבא, היא השאירה חלל מאוד גדול, אנשים שבורי לב. הייתי רוצה שנבזבז 30 אחוזים מהזמן על לספר לה כמה עצוב היה לנו ומה פספסה ואת שאר הזמן היינו מבזבזות בלדבר איתה על התוכניות לעתיד. היא הייתה אדם מאוד אופטימי, בלי טיפת ציניות ורוע, היה בה תום וטוהר ואהבת אדם ותמיד היא הייתה מחייכת ובמובן הזה אני רוצה להשאיר ככה, אני לא רוצה לספר כמה היה קשה להורים שלה, או לנו".

רוית זוכרת אותה עם חצי קוקו, מלא מסקרה בעיניים, מכנסיים צמודים וחולצה בפנים, ותמיד מחייכת בחיוך שכל הפרצוף נכנס לתוכו. אני זוכרת אותה עם שיער אסוף, בגדי אימון, ברכיות על הקרסוליים והחיוך שלה מאיר את כל העולם.

"ועכשיו אני מחזירה אותך למציאות. רויטל איננה, כנראה שלא נפגוש אותה בזמן הקרוב, אבל אנחנו כאן", אני אומרת לה והיא עונה. "אני חושבת שאנחנו חייבות לעצמנו, גם כי אנחנו עדיין רלוונטיות וגם בשביל מה שהיה, לייצר או לחדש או לבנות קשר אמיץ מסוים, שהוא לא מתרכז שעה אחת, פעם בשנה בבית העלמין. כל אחת מאיתנו במקום אחר, בחיים אחרים ואנחנו צריכות להתאמץ על זה בקטנה, אבל הכל שם. כשבאתי לבית הורייך לפני חמש שנים, כשאבא שלך נפטר, הרגשתי כאילו הייתי שם אתמול, ידעתי איפה נמצא כל דבר, בארונות, החדרים, כאילו דבר לא השתנה".

אודות הילה מלמד

אולי יעניין אותך גם?

מירי צור- לעצב את החלום שלך

מעצבת הפנים מירי צור, היא דוגמא מוחשית לרפורמה והחדשנות המובאת בימים אלו בעולם עיצוב הפנים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *