המסע לתוך עצמי

בשלב מסוים בחייה, החליטה סיון זיגרסון לתת יותר מקום לעצמה וההליך שעברה, הביא אותה לעזוב משרת ניהול בכירה בחברה מתחום ההנדסה הביו רפואית, לטובת קליניקה לטיפול רגשי. כשנולדו התאומים שלה כתבה ספר ילדים שיושק בקרוב

במשך תשע שנים עבדה סיון זיגרסון סיסו בחברת שעוסקת בהנדסה ביו רפואית. זיגרסון (39) בעלת תואר שני מהטכניון הגיעה עד למשרת ניהול בכירה בחברה שעוסקת בתחום ואם הייתה ממשיכה באותו מסלול חיים כנראה שהייתה היום במשרה אפילו בכירה יותר, אבל בשלב מסוים, היא החליטה לעצור את החיים ולתת יותר מקום לעצמה.

מסע חדש. סיגרזון
צילום: איתי סיסו

זיגרסון (39), אמא לתאומים בני שנתיים וחודשיים ונשואה לאיתי, שניהם גדלו בקריות, היא בקרית ביאליק והוא בקרית חיים, היום הם מתגוררים בהוד השרון, אבל מקפידים להגיע לפחות אחת לחודש. "הקריות זה מקום מיוחד בלב עבורי, חווית הגדילה בקריות עיצבה את מי שאני היום", היא אומרת.

סיגרזון נישאה בנישואים ראשונים בגיל 25, אך לאחר שנתיים התגרשה. הסיבה לגירושים, היה אבחון רפואי שלה כמי שסובלת מאנדומטריוזיס ולאחר שנים רבות סבלה מכאבים קשים בתקופת המחזור, החלה להיות מטופלת ולראשונה התמודדה נפשית עם האבחנה והכאב.

"כל השנים התביישתי בכאב, ואף אחד לא ידע כמה סבלתי", היא אומרת, "האדם שהייתי נשואה לו, לא יכול היה להתמודד עם החלקים שלא הראיתי, כמו הפגיעות והכאב, וכשהחלקים האלה עלו, שנינו הבנו שזה פחות מתאים לנו להמשיך בזוגיות ובצורה מכבדת היחסים הסתיימו".

כחלק מההתמודדות שלה, היום היא לוקחת חלק פעיל עם קבוצת נשים נוספות, להעלאת המודעות למחלה ממנה רבות סובלות, אך לא תמיד מאובחנות. הפעילות שלה באה כתוצאה מהתגובות של צוותים רפואיים או הסביבה, שבעקבות אי אבחון, מזלזלות בעוצמות הכאב שהן חוות, מתוך תקווה, שיתעורר שינוי משמעותי ביחס לאנדומטריוזיס.

"במהלך השנים למדתי שיש לי כל מיני חלקים שאין להם לגיטימציה ומקום", היא מספרת. "הרבה פעמים הבחירות הזוגיות שלי היו ממקום מרצה, שמבטל אותי באופן אישי, פחדתי עד הסוף להיות אני. לאחר הגירושים יצאתי למסע חדש, עבדתי בטכניון במעבדה להנדסת רקמות בביו רפואה, השלמתי את התואר ושם התחיל המסע לתוך עצמי. טיפלתי בהרבה חלקים נזקקים בי, שרוצים להישען ולא רק להוות תמיכה לאחרים ולקבל את המקום הזה שבתוכי".

מצאתי בית

לדבריה, במהלך השנים המשיכה להכיר בני זוג שהתאימו למודל הישן שלה. "בגיל 35 מצאתי את עצמי ללא זוגיות עם כמיהה מאוד עמוקה להיות אימא", היא אומרת. "הבנתי שהאנדומטריוזיס יכול להוות בעיה שגורמת לאי פריון וגם הגיל כבר היווה פקטור. היו בי מחשבות ללכת על זה לבד ולהיות אם יחידנית, אבל בשילוב תהליך שעברתי, של הכרה והתפתחות החלטתי להיפגש עם איתי, כידידים ולהתעדכן".
את בעלה היא הכירה לפני כשמונה שנים, אך לאחר שבועיים בלבד נפרדו דרכיהם. לפני כארבע שנים, בעקבות פגישה בין השניים, הקשר הפך למערכת יחסים שהוביל לנישואים. "זכרתי שהייתה לי חוויה נעימה אתו, אך לא זכרתי מה גרם לנו לא להמשיך את הקשר בזמנו. כשנפגשנו מצאתי בית עבורי בתוכו ובו".

אחרי תקופה לא ארוכה של ניסיונות להרות, כשהאנדומטריוזיס ברקע, הם החליטו לגשת לטיפולי פוריות ולהפריה. "בהחזרת עוברים שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להחזיר עובר אחד או שניים, לא האמנתי ששניהם ייתפסו, ואמרתי תחזירו כמה שאפשר, שאולי יהיה היריון אחד. כשבבדיקת הדופק הראשונה ראו שני עוברים כמעט התעלפנו. תקפה אותי חרדה פסיכית, כי תאומים לא היו בתכנון שלנו בשום שלב".

במהלך ההיריון התעוררו בה מחשבות על המקום שהתאומים שגדלים ברחמה חולקים, המקום הפיזי וחלוקת המשאבים שלהם, אחרי הריון מאתגר ומלחיץ, נולדו בניתוח קיסרי יובל ועידו שחגגו בחודש שעבר שנתיים. "למדתי תוך כדי ההיריון עם התאומים ובמקביל עבדתי במשרה ניהולית בתחום הביוטק וקלטתי, שאם עד עכשיו חלקים מסוימים בי באו לידי ביטוי של הנדסה ופחות החלקים הרגשיים של הכלה, בשינוי שעשיתי החלטתי לתת במה ומקום לחלק הזה שקיים בתוכי. חווית הלידה לא הייתה פשוטה וגם חווית הורות הייתה מאתגרת עם קשיים והתמודדות עם תינוק אחד שנשאר בפגייה ותינוקת בבית, ממש חוויה מטלטלת. לקח לנו זמן לנחות ממקום תפקודי ולוגיסטי שהיינו בו וליהנות מחוויית ההורות לתאומים".

אחרי שעזבה את המשרה הבכירה בתחום ההנדסה הביו רפואית, היא למדה איך לטפל והיום היא בעלת קליניקה בפסיכותרפיה גופנית- ביוסינתזה. מדובר בענף בפסיכותרפיה גופנית שהנחת היסוד שלה, היא שבכל אדם יש חלק מהותי של בריאות ובטיפול יחפש, ביחד עם המטפל, את הדרך להעצים אותו. הטיפול ברובו מתקיים על ידי שיחה, אך לפעמים משולבת בו, על פי הצורך, תנועה, מגע, דמיון מודרך, עבודת קונסטלציה ועוד. "גם כשעבדתי במשרה בכירה בעולם הביוטק, למדתי כלים טיפוליים כתחביב, תמיד היה בי החלק שיכול לראות בבהירות את האחר ולעזור לו לעשות שינוי".

תאומים לא היו בתכנון. זיגרסון והתאומים
צילום: איתי סיסו

כשהילדים היו בני שנה וחצי כתבה זיגרסון טקסט, שמהר מאוד הפך לספר שיצא לאור בעוד כחצי שנה. "הכתיבה הגיעה מהחוויה על המאבק לתשומת לב של אימא. החוויה הייתה מטלטלת עבורי, כשאחד צריך אותי ואני לא יכולה להתפנות אליו, היה לי קשה להכיל את זה, הבנתי שגם להם ההתמודדות הזו לא קלה. בעצם החלוקה עם תאומים דורשת מהאימא ומהילד לוותר על חלק מהותי ופרימיטיבי של סימביוזה".

לדבריה, בחוויה האישית שלה היא הרגישה שלתאומים אין את היכולת להתרפק על התחושה, שאימא היא רק שלו. כאימא וכמטפלת היא הבינה עד כמה החוויה הזו מעצבת ומשמעותית.
"ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים, וגיליתי שזה יכול להתאפשר רק במנות קטנות. החזון העמוק שלי היה לספר לעולם, איך מרגיש ילד שיש לו אח תאום, כדי שהגננות, הסבים והמערך המשפחתי יבינו את ההתמודדות שהתאום חווה באופן יום יומי".

אודות בת-אל הרמן

אולי יעניין אותך גם?

מירי צור- לעצב את החלום שלך

מעצבת הפנים מירי צור, היא דוגמא מוחשית לרפורמה והחדשנות המובאת בימים אלו בעולם עיצוב הפנים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *