הרהוריו של אוהד מתוסכל / אור קלינה

"יענקל׳ה שחר הוא האשם העיקרי, כי הוא הבכיר והאחראי ביותר בהנהלה, הוא הבעלים וזה בא עם זכויות ועם חובות"

לא אבדה תקוותנו. קלינה
צילום: עצמי

קודם כל ולפני הכל אפתח ואבקש מראש סליחה ממי שירגיש נפגע ממה שאכתוב , זו לחלוטין לא כוונתי, אני כותב מה כדי להמחיש את דעתי לשם הדיון ולשם גירוי המחשבה.

נפתח בחשיבה אנליטית ובעברית יותר פשוטה, יכולת ניתוח מחשבתית, משמע איך בנאדם מפרק ומנתח בראשו תופעות או סיטואציות מסוימות ואילו מסקנות הוא מסיק מכך לאחר מכן. לכולנו יש יכולת כזאת, השאלה באיזו רמה. לדעתי, המדד הכי טוב ליכולת הזו הוא מקוריות מחשבה. בעידן שבו משהו כמו 75 אחוזים מהכתבות והמלל שאתם קוראים הוא תוצאה של "גזור" ו"העתק" מכל מיני מקומות, דעה מקורית שנכתבת במלואה, מתוך ראש של אדם בודד, היא מדד טוב לרמת החשיבה האנליטית שלו. אם כל מה שהאדם כותב נשמע לכם מאוד מוכר ואתם מזהים חלקי טקסט שלמים, שדומים מאוד עד זהים לדברים שכבר ראיתם, כנראה שלא נעשתה אנליזה מאוד מורכבת בראשו של הבנאדם והוא פשוט מקיא על הדף את מה שהוא שמע אתמול או שלשום, מאיזשהו מקור שהוא אוהב או סומך עליו. אם הבנאדם כותב דברים שמעולם לא שמעתם וחושב על דברים בצורה שעד היום לא חשבתם עליה, כנראה שיש לו יכולת אנליזה טובה.

פחד הוא רגש מאוד ראשוני, טבוע בכולנו כמעט מלידה, כולנו ידעים מה היא התחושה הזאת ואין צורך להכביר במילים, רק אדגיש דבר אחד בנוגע לפחד לטובת הדיון, פחד הוא גירוי חיצוני כלשהו וככל שהגירוי הזה גדול ולא צפוי כך תחושת הפחד גדלה.

הערכה עצמית היא מונח יותר פסיכולוגי ופחות חד משמעי מהקדומים, אך עדיין מונח ברור המהווה יסוד בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה. למעשה הערכה עצמית היא היכולת של האדם לשפוט את עצמו אל מול החברה ולהחליט האם הוא אדם טוב, האם הוא מתמודד בהצלחה מול מכשולי החיים, האם הוא בטוח בעצמו ובצעדיו והאם הוא אוהב את עצמו. גם בנושא הזה אקח משפט אחד שמסכם את המונח בצורה טובה לדעתי ואמשיך הלאה. בשנות ה- 60 הגדירו כמה תאורטיקנים חברתיים את המונח הערכה עצמית כ"יכולת החווייתית של האדם להתמודד עם האתגרים הבסיסיים שבחיים, ולהיות ראוי לאושר״.

אהדה לקבוצת כדורגל זה אולי המונח הכי פשוט מבין כל המונחים המוזכרים לעיל, אך בכל זאת בקרב האוהדים שלנו נראה שיש בלבול רב בנושא. האהדה היא למעשה אהבה וכשאדם אומר: ״אני אוהד של מכבי חיפה״, הוא למעשה אומר: "אני אוהב את מכבי חיפה". אהבה היא מונח שקצת קשה לכמת לנתח ולהסביר, כולנו יודעים איך זה מרגיש וכולנו נתקשה קצת להסביר למה ואיך הרגש הזה בדיוק נולד ואיך הוא נולד דווקא כלפיי אותו אדם, קבוצה או רעיון.

הקהל של מכבי חיפה היום מתחלק לשני גושים מאוד ברורים, אלה שנגד ההנהלה הנוכחית וצורת העבודה שלה ודורשים שינוי דרסטי בנושא, ואלה שעוד מאמינים בהנהלה הנוכחית (אולי לא כל כך מרוצים מעבודתה) ונותנים בה אמון, שתוציא את מכבי חיפה מהבוץ. גילוי נאות אני נגד ההנהלה ודרכי העבודה הנוכחיות ועכשיו בעזרת המונחים שפירטתי עליהם מקודם אנמק את עמדתי.

בשלב מסוים לפני כמה שנים, בסביבות 2013 התחלתי לתהות לעצמי מה קורה עם מכבי חיפה. כבר היו שלוש או ארבע שנים של חוסר הצלחה וההתדרדרות המתמדת לא נראתה טבעית לקבוצה כל כך מאורגנת, מסודרת וותיקה. התחלתי לחקור את הנושא כדי לנסות להבין ממה נובעת הבעיה.

 בהתחלה כמו כולם, חשבתי על שחקנים, על שיטה, על מאמן, האשמים המיידיים, בוודאי שלא חשבתי על יענקל׳ה שחר, שבזמנו קיבל סיקור סופר חיובי מכל אמצעי תקשורת שהיה קיים במדינה. פרט לכך, גם עדיין הייתה טבועה בי הנחת היסוד שיענקל׳ה שחר הוא הדבר הכי טוב בקבוצה, כי הוא בעלים יציב, מאוד עשיר בקנה מידה ישראלי, ומעל לכל עמדו לזכותו ״הקבלות״, הרי בכל זאת שחר באמת הרים את מכבי חיפה לגבהים שלא נראו לפני כן בארץ וכללו מספר אליפויות מטורף בזמן יחסית קצר, ליגת אלופות, מחלקת נוער מרשימה, מתקנים הכי טובים בארץ וכו׳. השנים עברו, המאמנים והחשקנים התחלפו בקצב מסחרר וכלום לא זז. להיפך, רק הולכים אחורה משנה לשנה והמצב מתחיל להיות מביך. מכאן, באמצעות חשיבה אנליטית, הסקתי שהבעיה אינה השחקנים או המאמנים, עליתי למעלה בשרשרת הפיקוד והתחלתי להתעניין יותר בצוות המקצועי והניהולי של המועדון. בדקתי כל מהלך שלהם כמה שיותר לעומק, השוויתי את המהלכים למהלכים דומים של קבוצות אחרות, מצליחות יותר או פחות, בארץ ובעולם, ואז, התחילו להידלק במוחי המנורות האדומות, אחת אחרי השנייה ובקצב מסחרר.

רוב המהלכים נראו לי חסרי הגיון, חסרי חזון ברור וחסרי אמביציה. בו בזמן, התחלתי להרהר מחדש בהנחת היסוד שלי. בהתחלה, כמו כולם היה קשה לי להאמין שיענקל׳ה הוא הבעיה, הרי זאת כפיות טובה מצידי לחשוב דבר כזה, לא?

 תליתי את האשמה שלי בעיקר בצוות המקצועי. באותו הזמן הייתה כאן מכבי תל אביב הגדולה של עידן ג׳ורדי קריוף, המנג׳ר הראשון והמוצלח ביותר בישראל, שהביא איתו צוות מקצועי זר ברמה שלא הייתה לפני כן בארץ. התרשמתי מאוד מהשינוי שקרה, השוויתי את מכבי תל אביב לקבוצות נוספות בארץ ובעולם וראיתי, שיש קשר מאוד טוב בין צורת ניהול שכזו לבין הצלחה ספורטיבית.

רציתי שגם פה זה יקרה ואכן באיחור מאוד לא אופנתי, גם מכבי חיפה הראתה סימנים של הליכה בכיוון של צוות מקצועי זר ומורחב יותר. אני התרצתי, אבל לא להרבה זמן.

כשהגיע קרלסן בזמנו, לא אהבתי את הצליל של הגדרת התפקיד שלו: ״מנהל טכני״. למה לא לקרוא לתפקיד שלו, כמו בכל הקבוצות המוצלחות אותן בחנתי, מנג׳ר. אך בכל זאת, לא אבדה תקוותינו, מה משנה בכלל שם התפקיד, העיקר שנתחיל לראות קצת כדורגל! יאללה מכבי! קומי מהעפר! תזכירי לי מי זאת מכבי חיפה בה התאהבתי לראשונה.

 אבל גם זה לא עבד, הקבוצה לא המריאה לשום מקום. היה מנהל חדש, אך כל המהלכים נותרו דומים עד זהים והקבוצה המשיכה להתדרדר ולהביך אפילו עוד יותר. אחר כך הגיע עוד מנג׳ר, שהפיח קצת תקווה ששוב נעלמה מהר מאוד. בעלי התפקידים באו והלכו, אבל צורת הניהול הכללית נותרה זהה. בינתיים בכל הזמן הזה התחלפו גם עוד עשרות שחקנים ומאמנים, אבל המצב התדרדר לשיאים שליליים חדשים, שפשוט גורמים לנו האוהדים, לרצות למות. בין עידן קרלסן לעידן אלאך נחתמה במוחי ההבנה שיענקל׳ה שחר והדרג הניהולי של מכבי חיפה הם האשמים העיקריים בהתדרדרות המועדון מאז האליפות האחרונה בשנת 2011.

עם כל הצער שבדבר, זה אומר שיענקל׳ה שחר הוא האשם העיקרי, כי הוא הבכיר והאחראי ביותר בהנהלה, הוא הבעלים וזה בא עם זכויות ועם חובות.

המשך בשבוע הבא..

אודות כתב מקומי

אולי יעניין אותך גם?

ברק בכר: "למדנו אותם טוב ואנחנו מוכנים"

מסיבת עיתונאים מכבי חיפה – אולימפיאקוס הודעת מועדון: קהל הקוראים שלנו שמתכוון להגיע למשחק מחר, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *