כותב לנשמה

בפחות מעשור הוא כתב שני ספרים. בשביל החוויה הוא מעביר סדנאות לכתיבה יצירתית, כותב תסריט לתוכנית טלוויזיה, מתחיל לחשוב על הספר השלישי, ובשביל הפרנסה הוא עובד במשרד פרסום. ליאור נויפלד, שבקיץ האחרון ארז את המשפחה והכישרון הבלתי נדלה שלו ועבר איתם מקרית חיים לתל אביב, אבל מצהיר בפה מלא: "בתוכי אני עדיין קרייתי"

אם במקרה אתם שייכים לזן האנשים שאין להם פייסבוק, ייתכן ופספסתם את אחד הכישרונות היותר גדולים שיצאו מהקריות בשנים האחרונות, ליאור נויפלד (39) עד הקיץ האחרון מקרית חיים. הוא החל את דרכו בכתיבת פוסטים מצחיקים, שהביאו לו עשרות אלפי עוקבים, בימים בהם המילים אלגוריתמים וחשיפה לא היו חלק מהשגרה הוורבאלית שלנו. לאט לאט הצטרפו הטקסטים היותר עמוקים שלו, שבאים בעיקר בשעות הקטנות של הלילה ולבסוף, כל אלה התגבשו לכדי יצירה הוליסטית שלמה שראתה אור באמצעות שני ספריו, "המכולת של יפתח" ו"יש רק שני אנשים בעולם".

כישרון, יכולת ורצון. נויפלד
צילום: אייל מס

נויפלד נולד וגדל בקרית חיים ונשאר לגור בה גם כשהתחתן, גם כשהפך לאבא וגם כשהתחיל לעבוד במשרד פרסום בתל אביב. בקיץ האחרון החליטה המשפחה לעבור להתגורר בתל אביב. "בספר הראשון, אחת הביקורות שקיבלתי מעורכת שעניינה אותי דעתה, הייתה כששאלתי אותה איך היה הספר והיא אמרה שהיה מצוין, הותיר בה תחושה של החמצה. שאלתי אותה למה והיא אמרה שהיא לא מרגישה שהספר החמיץ משהו, אבל שבטקסטים שלי יש תחושה של החמצה. יש בסיפורים תחושה של משהו שהתפספס, שלא הצליח, חלום שלא התגשם. הספר נכתב הרבה מזיכרונות ורגעים שקרו לי בתוך קרית חיים, חלומות קטנים שלאו דווקא הצליחו, סיפורים עם תחושה מלנכולית, אבל קטנה, של חלום קטן שהתנפץ וזה יותר עצוב. זו קרית חיים בעיני, הייתי מסוגל אולי להישאר לגור בה, אף פעם לא ציפיתי שחיפה תהפוך לתל אביב, אבל שיקרה משהו קטן, שתהיה התקדמות, בטח לא ללכת אחורה. בשבילי הקריות זו החמצה. אם הייתי רוצה לברוח הייתי עושה את זה בגיל 20. הרי אני לא יכול להגיד שמקום שגרתי בו כמעט 40 שנה, בו גרים ההורים שלי ונמצאים כל זיכרונות הילדות שלי, הוא לא בית בשבילי. גדלתי בקריות ויש לי סנטימנטים אליהן, ובקריה אני מכיר כל אבן בצד הכביש".

לצד הביקורת על הקריות, הוא מוקיר תודה לסמטאות ילדותו ולעובדה שגם בתו הבכורה תמר, ספגה קצת מאותם זיכרונות. "אני שמח שהצלחתי להעביר לבת שלי, ואולי גם לבן שלי, טעימה מהילדות בקריות. תמר הייתה כמעט בת תשע כשעברנו לתל אביב והיא כן חוותה את קרית חיים, את הסמטאות שעוברות בין הרחובות אלכסנדר זיד ועד משה שרת, שם למדה לרכוב על אופניים לתיאטרון הצפון היא קוראת 'בית העם', כמו קרייתית אמיתית והיא עדיין הספיקה ללכת לקלוד ולשלוח שם לוטו. יש בילדות שלה דברים מהילדות שלי ואני שמח שתהיה לנו זהות דומה. אני גר שנה בתל אביב ואני לא אומר שאני תל אביבי, כשאני מסתובב בעיר אני מרגיש תייר ואין לי ספק שזה יישאר הרבה שנים, כי בתוכי אני עדיין קרייתי לכל דבר ועניין".

תמיד אישאר קרייתי. ליאור נויפלד
צילום: דורון גולן

נויפלד הצליח לתרגם את הכישרון לכתיבה לשני ספרים וזה ראוי לשבח. יש הרבה כותבים, אבל צריך קצת יותר מזה כדי לפרסם ספרים. "הכתיבה היא שילוב של כישרון, יכולת ורצון", הוא מסביר. "תמיד ידעתי לספר סיפור, אבל אם אין לך את התמריץ לעשות את זה, אז הרבה פעמים זה לא קורה. אתמול מישהו אמר לי שהוא כותב למגירה, ופתאום חשבתי לעצמי איזה ביטוי אידיוטי זה 'לכתוב למגרה'".

אני מנסה להבין למה נויפלד חושב שלכתוב למגירה זה אידיוטי והוא עונה במהירות: "כי אנשים רבים באמת כותבים ומניחים במגירה. לצערי, יש לי חצי צד רציונלי במוח שעובד, ותמיד היה נראה לי טיפשי לכתוב למגירה. זה נכון שהיו לי כמה תמריצים והראשון הגיע בדמות המדיה החברתית, כי פתאום נהיה איזה מקום שבו אתה גם יכול לכתוב כל מחשבה שעולה לך בראש, כמו ביומן אישי ואתה גם מקבל פידבק מיידי. התמריץ השני היה כשהתחלתי לעבוד בחברת פרסום. התמריץ השלישי היה ההורות, כי הילדים זרקו אותי לאיזה מקום נוסטלגי ופתחו לי צ'אקרה רגשית, שהייתה סגורה המון שנים. הדבר האחרון היה הזמן המת שהיה לי כל יום ברכבת מהקריות לתל אביב וחזרה".

מי שקרא את ספריו של נויפלד יכול בקלות לזהות שמקום הכתיבה העיקרי שלו היה קרון הרכבת. נויפלד מסכים ואומר: "תראי, מצד אחד כתיבה מצריכה זמן והתבודדות ומצד שני, השראה וסדר. אני חושב שהסופרים הגדולים ביותר עובדים מאוד מסודר. יש להם תקופות וזמנים מוגדרים לעשייה. בלי לוח זמנים ודד ליין, דברים לא באמת קורים. עבורי, הרכבת באמת הייתה זמן פרטי שלי, הרי אף אחד לא מצפה ממך לעשות שום דבר בזמן נסיעה חוץ מלסבול. אז אני לקחתי את השעות היומיות שנכפו עליי בנסיעה והפכתי אותם לשעות יצירה במקום לשעות של עצב ותסכול מהמדינה".  

אני מנסה להבין מה גורם לו להשראה, וכמו סופרים גדולים ממנו הוא שולף את הקלף האנושי. "אצלי אנשים הם השראה מאד גדולה. איך הם יושבים, איך הם מתעלמים אחד מהשני, איך הם משלבים ידיים, הבעות פנים שונות והעיסוקים שלהם בזמן הנסיעה. בהייה קטנה במישהו ברכבת זרקה אותי, למקומות שהובילו לטקסטים שהתפרסמו גם בפייסבוק ואחרי זה בספרים".

גם יצירתיות דורשת מסגרת. נויפלד
צילום: אייל מס

מתי הגיעה ההחלטה לקחת את הכתיבה צעד קדימה ולהוציא ספר?

"יש משפט בפרסום שאומר שהמדיום הוא המסר, כי אם תיקחי את אותו המסר, או את אותו סיפור ותפרסמי אותו על פלאייר, על שלט חוצות או בפוסט, אז לכל אחד מהם תהיה השפעה אחרת. הספר המודפס, אף על פי ולמרות כל הדיגיטל, יש לו מקום של כבוד בפני עצמו. הוא גם מוסיף מימד לכתיבה, כי סיפור, כל עוד הוא לא פורסם בספר, הוא לא באמת סיפור עדיין. אפשר להתייחס אליו כטקסט או כפוסט, אבל רק ברגע שהוא מודפס בספר הוא הופך לסיפור".

שני הספרים שפרסם, הוא קובץ סיפורים שכתב ואסף, חלקם באו מהחיים ובחלקם, הוא נתן דרור ליצירתיות שלו, להשתולל. "ההבדל בין הספר הראשון לשני הוא בדיוק כמו אצל מוזיקאים, בין האלבום הראשון לשני. את הראשון אתה כותב כל החיים והשני זה כבר משהו יותר יזום, שמוגדר בדד ליינים. בנוסף יש הבדל בעיקר בתחושות, כי בספר הראשון הייתה התרגשות בתולית מאוד וכל מה שמתלווה לזה, אבל מצד שני בספר השני רמת הכתיבה הרבה יותר טובה".

למרות זאת, נויפלד הוא לא סופר במשרה מלאה, יש לו עבודה מכובדת במשרד פרסום והוא מוצא זמן להיות מעורב בפרויקטים שונים, כמו הנחיית סדנאות כתיבה יצירתיות. לא ברור איך הוא הצליח לייצר דד ליין לעצמו וגם לעמוד בו, מבלי שיהיה איזה עורך שילחיץ אותו. "גם תהליך יצירתי דורש דד ליין ומסגרת עבודה", הוא אומר. "כשלהקה מחליטה שהיא כותבת אלבום, אז חבריה סוגרים את עצמם שבועיים באולפן הקלטות וזה מה שהם עושים כל היום. המחשבה, שתהליך יצירתי זה משהו ערטילאי שבא והולך לפי מצבי הרוח, זה יפה ונכון לסרטים, במציאות זה לא עובד ככה. אחת הבחירות שלי הייתה ללכת על הוצאה עצמית ולא דרך הוצאה לאור,וזה הרבה בגלל שאני כן רוצה את חופש היצירה לעצמי ואת הזמן שהוא דורש, וזה מדהים כמה זמן יש לך, כשבאמת בא לך לעשות משהו. אני יכול לספר לך שברגע שהחלטתי שאני מתחיל לעבוד על הספר השני, הדבר הראשון שעשיתי היה לקבוע תאריך למסיבת ההשקה שלו והנה, זה עבד".

ליאור נויפלד. צילום: דורון גולן

לא יודעת אם שמתם לב, אבל נויפלד משתמש בהרבה השוואות לעולם המוזיקה ואני מגלה שהוא מנגן על גיטרה להנאתו. אני שואלת אם יש לו כוונות להתחיל לכתוב שירים. "כן, בהחלט", הוא אומר, "יש בי גם רצון להתחיל להלחין טקסטים שלי. אומנם אני לא פזומנאי, אבל לא מזמן ערכתי ראיון עם מיקי גבריאלוב והוא סיפר על הקושי שהיה לו בהלחנה של השיר 'סע לאט' לאריק אינשטיין, כי זה שיר שכתוב בכלל כסיפור קצר, אבל ותראי איזה שיר זה הפך להיות".

אם נעזוב רגע את החלומות של נויפלד, שאולי יתגשמו יום אחד, התגובות על הספרים של נויפלד מפרגנים לחלוטין. כשהוציא את ספרו הראשון, נהגו הקוראים להצטלם עם הספר ולשלוח אותו. היום המצב הוא אחרת. "לא מזמן כתב לי מישהו שמטייל בהודו, ששני הספרים שמלווים אותו כל הזמן הזה הם המדריך לטרמפיסט בגלקסיה והמכולת של יפתח. עניתי לו שזה הזוי, כי עבורי זה נשמע כאילו הוא היה אומר לי, שהתחיל לנגן בגיטרה והסיבה שבגללה הוא התחיל לנגן זה אני ודיוויד גילמור".

לא ברור למה נויפלד נדהם לגלות שמישהו סוחב את הספר שלו ברחבי הודו וכשאני שואלת, הוא עונה: "טיילתי הרבה בעולם ומבחינתי להיות אומן הטיול של מישהו זה הכי משמעותי שיש, כי בטיול כל הצ'אקרות שלך פתוחות. ואם אנשים עוצרים את הכל באמצע הטיול שלהם וכותבים לי ש'המכולת', שזה באמת ספר שגם מתאים לטיול בגלל הבוסריות שלו, הוא ספר הטיול שלהם, זה מרגש אותי".

ואם תהיתם, אז כן, נויפלד חושב כבר על ספר שלישי, כרגע הוא עדיין מנסה לגבש קונספט ליצירה הבאה שלו. "מתבשל לי רעיון לספר שהוא סוג של 'אם לחיים היו הוראות הפעלה', זאת המחשבה הראשונית בנוגע לספר הבא. עכשיו אני בתקופה של שינויים ובתקופה כזאת שהראש עסוק במספרים והחלטות, זה לא מקום טוב ליצירה. אני רוצה לכתוב ממקום של התבוננות, ממקום בו לי משהו על הנפש שאני רוצה לשפוך ולא ממקום של 'אני מסוגל לייצר טקסט'. כי לכתוב אני מסוגל תמיד, אבל הטקסטים שלי הם לא פס ייצור ובדיוק מהמקום הזה אני שמח על ההחלטה שלי, שהכתיבה היא קודם בשביל הנשמה ולא כמקור ההכנסה עיקרי, שהיה עלול להכניס אותי לפינות של לייצר טקסטים. מההתחלה הכרזתי על הכתיבה כמסלול, שהוא קודם כל לנשמה. אני איש פרסום במקצועי ומזה אני מתפרנס. כשאני חושב על רעיון חדש לקמפיין פרסומי, הוא אף פעם לא רק שלי ובאופן כללי, רוב הדברים שאנחנו עושים בחיים, הם אף פעם לא באמת רק שלנו. גם כשאני עובד ומביא כסף הביתה הוא לא רק שלי, הוא של כל המשפחה. הכתיבה היא יותר לנשמה. ובעצם הבחירה לעשות את הכל לבד נשארה לי התחושה שכל מה שאני עושה הוא מאה אחוז שלי בלבד".

.  

אודות חגית פורטל

אולי יעניין אותך גם?

ואולי כל מה שאנחנו צריכים עכשיו זה סטנדאפ עם אסף יצחקי ללא צנזורות?

מה באמת אתם צריכים כרגע? נדמה שלפתוח את מהדורות החדשות בחודשים האחרונים הפך עבור מרבית …

תגובה אחת

  1. ליהי דרוקר

    כישרון אדיר לאדם אדיר! חלק נכבד מזכרונות ילדותי בקרית חיים ולשמחתי גם מהיום.. בקרית חיים….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *