כעוף החול

בשבריר שניה התרסקו חייה של גיתית שרון שביב, כשבגיל 11 מצאה את אחיה החייל שהתאבד. את הטראומה סחבה אחריה שנים, עד ששתי מורות דחפו אותה לכיוון הנכון. היום היא מטפלת באומנות ונותנת תקווה לתלמידיה

גיתית שרון שביב נולדה בשנת 1979, אחרי שני בנים, בשכונת בן גוריון בקרית אתא, ילדה שמחה וחברותית, עד שקרה האסון ששינה לה את החיים. בזכות מורות מסורות ובעיקר בזכותה היא למדה אומנות והיום, היא מורה לאומנות שמחזקת ילדים דרך היצירה ולרגע לא מוותרת על אהבתה לכדורגל.

"הייתה לי ילדות שמחה", היא אומרת השבוע, "הבלוק בו גרנו היה צמוד למספר 14 והיינו הרבה ילדים, שכל היום שיחקו בחוץ, אם זה מחבואים, שוטרים וגנבים, משחקי כדור, במיוחד כדורגל. הייתי בחוג קרטה ובג׳אז, ולמרות שהייתי ילדת מפתח מכיתה ב׳, לא הרגשתי חסך בכלום, היו לי הרבה חברות, הילדות שלי מלאה בזיכרונות טובים, עד שהגיע הרגע בו השתנו חיי".

כמו בסרט. שרון שביב
צילום אילנית בלגיל

הרגע עליו היא מדברת קרה יום לאחר יום הולדתה ה-11, רגע שנחרת בלבה של הילדה הצעירה כטראומה קשה. "לאחי הגדול קראו שלומי, ההפרש בינינו היה תשע שנים. הוא היה כבר חייל בחיל אויר, בתפקיד צפ"ט, במנרה. הוא אפה לי עוגה, קנה לי מתנה והיה ממש כיף. יום למחרת יצאתי לבית הספר כששלומי ישן, הוא היה צריך לחזור לבסיס. אחי האמצעי טל, שגדול ממני בשש שנים, חזר לבית הספר שלו קציני ים בעכו. אמא שלי מספרת שהיא נשקה לשלומי וההורים יצאו לעבודה. חזרתי הביתה מבית הספר בצהרים, השכנה הייתה אצלנו עם פועלים שעבדו כדי לתקן דליפה שהייתה אצלה. אני זוכרת שהם ביקשו ממני שאראה להם איך מגיעים לגג. הובלתי אותם למרפסת של אחי שלומי, כי משם היה ניתן לעלות לגג ובחלון של הדלת ראיתי דמות שוכבת על הריצפה, לא הבנתי מה זה ולכן המשכתי ונכנסתי למרפסת. שלומי היה שכוּב על הרצפה, כשהגב שעוּן על הקיר, הפנים מופנות הצידה. אני ראיתי את הצד של הראש ממנו נכנס הכדור. הכל היה מלא בדם. הייתה שלולית דם על הרצפה, על הקירות, הבגדים, הגרביים, הראש כולו היה פתוח, היה חור בקיר מהכדור".

לא בטוח ששרון שביב, כילדה כה צעירה, הבינה את הטראומה שהיא עומדת לספוג. "באותו שבריר שניה, הרגשתי אגרוף בבטן, נשאבתי אל מקום של שקט מטריד. הכל נהיה כמו סרט נע. סביבי הייתה אנדרלמוסיה, הדודה בכתה, בת הדודה צרחה עליה שתזמין מהר אמבולנס, פתאום כל השכנים היו למטה, אמא שלי הגיעה, אבא שלי הגיע, טל פתאום הופיע, היה תוהו ובוהו. התבוננתי על כולם כמו בסרט, כשאני הקהל, לא מעכלת מה קורה".

בזכות האומנות. ציור של שרון שביב
צילום: עצמי

בשלב מסוים היא נלקחה לאחת השכנות ורק בלילה מאוחר היא הרשתה לחזור הביתה. כשנכנסה, ראתה את הדוד שלה שוטף את הדם במרפסת ובוכה.  "למחרת הייתה הלוויה, ביקשתי מאמא שלי שתבטיח לי שהיא שלא תבכה, היום אני מבינה שלא רציתי לראות את אמא שלי בוכה, רציתי שהיא תחייך, רציתי לראות את הברק בעיניים שלה, היא הבטיחה לי ובאמת לא בכתה. כשהורידו את הארון לאדמה, נשברתי וצרחתי שלא יעזוב אותי".

פתאום הילדות השמחה והמאושרת שלה השתנתה, המציאות שלה התהפכה. הוריה שקעו בתוך האבל, הפסיקו לחייך. "ההורים שלי לא קלטו שנשארו עוד שני ילדים, הם לא היו מגיעים הביתה מהעבודה, היו נוסעים לבית קברות ונשארים שם עד שעות הלילה המאוחרות. הייתי לבד, בודדה בתוך הבית בו ראיתי את אחי, וככה גם איבדתי את הוריי, כי שניהם היו מכונסים בתוך עצמם. אחרי ארבעה חודשים לאמא שלי הייתה יום הולדת ורציתי לעשות לה שמח, עשיתי לה מסיבת הפתעה, הזמנתי את כל החברים הטובים שלה. המשאלה שלי הייתה רק לראות אותה מחייכת, אבל היא כעסה שהיא לא רוצה לחגוג ולא רוצה את האנשים בבית. מאז לא העזתי לעשות מסיבות הפתעה. אני בת 40 היום ויודעת יותר טוב מה זה לאבד מישהו אהוב ועוד ילד, וילד שהתאבד, רגשות האשם אכלו את ההורים שלי".

המשפחה עברה להתגורר במצפה עדי ושרון שביב נכנסה לחברה סגורה, בה לא הצליחו למצוא את מקומה. "עקרו אותי מהמקום בו גדלתי, עקרו אותי אל בית בו לא רציתי להיות, לא היו לי שום סנטימנטים. לא היה לי בית, לא אח, לא חברים, לא לימודים כי למי היה ראש, הייתי בתחתית של תהום שחורה שלא ידעתי איך לצאת ממנה".

בנוסף למערבולת שחוותה, העמיקה התהום בינה לבין הורי, היא הפסיקה לדבר איתם, להתייעץ, לבקש עזרה. כשסיימה את החטיבה, הכריחו אותה המורה לאומנות והמחנכת, לגשת למבחנים למגמת אומנות.

"עשיתי קצת שרירים והתעצבנתי עליהן, אמרתי שאני לא עושה, אבל ככל שהתנגדתי, הרגשתי שהן עומדות מולי איתנות, שלא יתנו לי לברוח. נכנסתי למבחנים ויצאתי באמצע והן עדיין היו שם, כעסו עלי. המשפט שאמרו לי, השפיע עלי עד היום היה: 'אנחנו לא מוותרות עלייך'. כמובן שעברתי את המבחנים ולמדתי שלוש שנים במגמת אומנות, סיימתי 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה".

אחרי הצבא הכירה את בעלה ששכנע אותה לשפר את ציוני הבגרות באוניברסיטה, ופתאום מילדה עם ציונים חלשים, היא עברה את הפסיכומטרי, שיפרה את הציונים ונרשמה ללימודי הוראה עם התמחות באומנות.

"בשנה הרביעית היינו צריכים להכין פרויקט גמר והחלטתי להכין לפרויקט משהו עם וידאו. לקחתי את מצלמת הווידאו, באתי לאמא שלי, הושבתי אותה מול המצלמה וביקשתי ממנה שתספר לי על אותו היום בו שלומי התאבד. הרגע הזה היה קסום, כאילו אמא שלי חיכתה שמישהו יבוא ויבקש ממנה לספר, לדבר. בוואן שוט אמא שלי הוציאה את כל מה שהיה לה על הנשמה. משהו נפתח בה, משהו נפתח בינינו, זו הייתה נקודת המפנה ביחסים שלנו, התחלנו להתקרב".

משחקת עם התלמידים. שרון שביב
צילום: לילך רוזנטל

 אמה עמדה לצדה לאורך כל תהליך פרויקט הגמר, עד הסוף. לטקס קבלת התואר, היא הזמינה את המחנכת ואת המורה לאומנות. "מילדה שקופה, חסרת ביטחון, עם דימוי עצמי ברצפה, עם חוסר חשק לחיות, עם עולם קודר ואפרורי בלי אהבה, וחום, בגיל 27 הפכתי להיות אמא לשתי בנות ועם תואר באומנות. הייתי כל כך גאה בעצמי והסביבה מאוד תמכה".

בינתיים עבדה עם ילדים בצהרון, אך הרצון לטפל באומנות בער בה. היא החליטה להירשם לתואר שני באוניברסיטה והתקבלה. "כל כך שמחתי, התרגשתי ובכיתי מהתרגשות, בכיתי בכי של שחרור, הרגשתי שאני שווה משהו, הילדים בצהרון לא הבינו מה קורה לי, זה היה מצחיק".

הלימודים לתואר השני לא היו קלים לה, כדי להיות מטפלת היא הייתה חייבת לעבור טיפול. "העיסוק באומנות פתח הרבה מגירות שהיו נעולות אצלי, מצד אחד האומנות נגעה בתוך הנפש הוציאה דברים מהתת מודע, ומצד שני, דרך האומנות התחלתי יותר לאהוב את עצמי, להרגיש יותר בטוּחה בעצמי".

 אחרי שלוש שנים אינטנסיביות מבחינה נפשית, רגשית ופיסית, היא סיימה את התואר השני בתרפיה באומנות והחלה לחפש עבודה במשרד החינוך.

"ראיתי מודעת דרושים בעיתון לפרויקט עיר ללא אלימות ופניתי. הייתי מדריכה בתוך בית ספר וכל תלמיד שהיה בורח מהשיעורים, או נתקל בקשיים רגשיים היה בא אלי. ככה עבדתי עם ילדים עם קשיים בעזרת האומנות. מנהלת בית הספר אמרה לי שאני מבוזבזת, היא לא הבינה למה אני לא נכנסת למשרד החינוך, היא האיצה בי ללכת לחפש, דרשה שאקבע שיחות עם מנהלות".

שרון שביב באמת שלחה קורות חיים עד שבבית הספר גבעת טל, בדיוק המורה לאומנות פרשה לפנסיה והיא הוזמנה לריאיון עבודה. היא התקבלה. בעוד כשבועיים תתחיל את השנה החמישית בעבודתה שם.

"כששואלים אותי למה אני מורה לאומנות ולא תרפיסטית אז אני אומרת שתרפיסטית מקבלת קבוצות עם מספר מוגבל של תלמידים, השעות שלה מועטות, ואני מורה לאומנות נכנסת לכיתות שלמות. אני מלמדת אומנות מגן חובה עד כיתה ו׳, אבל מעבר לזה, בכל תחילת שיעור אני מקריאה שמות על מנת להסתכל על כל ילד וילד. אני מסתכלת לכל אחד בעיניים, אני מתעניינת לשלומם, אני נותנת להם הרגשה שיש מישהו שרואה אותם ועושה זאת בכל כיתה עם עשרות תלמידים. אני לא רק מלמדת אומנות, אני נותנת משהו מעבר, אני עורכת תערוכות של התלמידים, אני מחזקת אותם, מעלה את הביטחון שלהם. אני שמה זרקור לילד שקצת חלש חברתית, נותנת פינה חמה לילדים שלא מוצאים את עצמם".

בארבע השנים האחרונות היא משחקת בקבוצת הכדורגל של קרית ים, לחברותיה לקבוצה היא קוראת משפחה ודואגת להרגיע גם את תלמידיה עם מעט כדורגל.

"אם יש תלמיד שיצא כועס מהכיתה ואני פנויה, מיד אני מביאה כדורגל ומשחקת איתו. אני משחקת גם עם התלמידים בהפסקות, הם מזמינים אותי לשחק איתם".

אודות אורטל איבגי

אולי יעניין אותך גם?

מירי צור- לעצב את החלום שלך

מעצבת הפנים מירי צור, היא דוגמא מוחשית לרפורמה והחדשנות המובאת בימים אלו בעולם עיצוב הפנים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *