"לא לילד הזה פיללנו"

יש לו ביקורת נוקבת על חברי הקהילה הלה"טבית שמכרו את מצעד הגאווה לעירייה. הוא מאוכזב מבית הקהילות, מתוך רצון שלמרכז הקהילתי הגאה תהיה עוצמה. הוא מייחל לכלכלה ורודה בעיר ובעיקר חושב, שלחיפה יש הרבה ללמוד מתל אביב. תדהר טויכר, אחת מהדמויות הדומיננטיות בקהילה החיפאית, פותח את הפה

תדהר טויכר (42) הוא אולי אחת הדמויות הכי מעניינות שעדיין נותרו בחיפה. בדומה לצבעי הקשת של דגל הגאווה המרגיעים מחד ומרימים מאידך, טויכר שייך לזן האנשים השקטים שיש ביכולתם לצבוע את הסביבה בשלל צבעים בוהקים וכמוהו חסרים פה עוד הרבה. בחיפה מכירים אותו כבעלים של "קפה פאזל" המיתולוגי במסדה והבעלים של ליין המסיבות "אובר-קיטש" בסינקופה. הוא גם אחד המפיקים של מצעד הגאווה בעיר, ובימים אלה הוא גם עובד על הצגת התאטרון הגאה לראשונה בחייו, שתעלה בתאריך 5.6 בבית נגלר בקרית חיים.

חיים נוחים. טויכר
צילום: דור אהרון

"עד היום הפקתי רק מסיבות לקהילה, מסיבות רחוב, את מצעד הגאווה החיפאי וכל מה שמתלווה לזה אבל זאת פעם ראשונה שיש לי נגיעה בעולם התאטרון", הוא אומר ומיד אני מבחינה בניצוץ של התרגשות שמאפיינת לרוב עשייה חדשה. "זה מדהים לראות את התפאורה נבנית שלב אחרי שלב ואיך השחקנים, ששניהם סטרייטים, אגב", הוא מציין בסרקסטיות קלה עם חיוך גדול, "לוקחים את הטקסט ומכניסים בו חיים". ההצגה נקראת 'תפילה אחרת' והבמאי שגם כתב את ההצגה הוא רון יהושע. בגדול זאת הגרסה הגאה למצוות הייבום והחליצה, על פי היהדות, והסיפור מתרחש בחיפה בתקופת מלחמת לבנון השנייה".

בזמן שהוא מספר לי על צילומי הפוסטר להצגה, שהתקיימו יום לפני פגישתנו, אני מנסה להבין אם הסיבה בגללה הוא נכנס לפרויקט הזה, מתכתבת איכשהו עם סיפור חייו. "אם לרגע אני מסתכל בזום אאוט, החיים שלי היו חיים נוחים מאד", הוא אומר. "אני ילד מפונק מהכרמל, ששירת ביחידה מודיעינית סודית והתקבל לטכניון".

טויכר באמת לא נשמע או נראה כמו אף אחת מהדמויות הסטראוטיפיות שחלקכם מדמיינים כרגע. הוא לא מדבר בלשון נקבה, לא משתמש בז'רגון המוכר והידוע של "האוחצ'ות", ואף מצהיר שהוא לא ממש אוהב שפונים אליו ככה. "גדלתי בבית שכולם דוקטורים. אף פעם לא היו דרמות בנוגע למיניות שלי, לא זרקו אותי מהבית, לא ישבו עליי שבעה, לא בכו בגללי ולא התעלמו ממני".

המילים שיוצאות מפיו בכזאת קלות נפש, מבטלות במהירות את המחשבות שעלו בי רגע לפני. "אני כן נחשב הכבשה השחורה במשפחה, אבל זה בגלל שפניתי לעולם העסקים ולא סיימתי אפילו את התואר הראשון", הוא צוחק ולרגע אני מצליחה לראות את הילד, שכל אחד מאיתנו לומד להסתיר לאורך השנים. שלא תתבלבלו, טויכר כבר מזמן לא ילד ויש לו ביקורת רבה על האקו-סיסטם הגאה בחיפה, בדגש על כל הקשור לעסקים ורודים, כלומר עסקים של חברי הקהילה.

"בגדול יש פה בית קפה גאה, יש פאב גאה, יש קונדיטוריה גאה, מרכז קהילתי ואפילו תקציבים עירוניים למצעד הגאווה, אבל עדיין בשורה התחתונה, יש פה רק אחד מכל דבר וזה בעצם הסיפור החיפאי על חצי רגל".

מתמודדים עם קשיים. טויכר עם חברה במצעד הגאווה
צילום: HFPD

אם להתחיל מהסוף, טויכר טוען שמשנת 2015, השנה בה התממשו כל הדרישות של קואליציית הקהילה בחיפה, שום דבר לא התקדם ואף קפא על שמריו. "אם היום בערב אני סוגר את העסק ורוצה ללכת לשבת בבית עסק גאה אחר בעיר, כי לפעמים גם לי בא לצאת ולעשות עיניים בלי לדפוק חשבון, אז אין לי עוד בית קפה ללכת אליו".

המילים של טויכר הדהדו לי בראש, כי לרגע קטן הרגשתי כאילו אני יושבת עם כל החברות הרווקות שלי שמקטרות על אותן הדברים בדיוק, אך מהר מאוד הבנתי, שאם אצל הסטרייטים זאת בעיה אזורית אז אחת פי כמה בקהילה הגאה שמכילה בתוכה שלל אתגרים נוספים. "למרות שבעבר היו פה בעלי עסקים גאים בארון או מחוץ לארון, במציאות היומיומית, הרבה מאוד שנים היה נתק בין הציבור הלהט"בי, שאינו מאורגן בקהילות מאוגדות, לבין בעלי העסקים. אני חושב ומאמין שדרך עסקים ורודים אפשר ממש לבנות 'בתים' לקהילה הגאה ולארגן סביב אותו העסק פעילויות שמאוד חסרות כיום בעיר. אני ואת יושבים עכשיו במסדה, שזה הרחוב שהכי מייצג את העסקים סביבם נבנית קהילה קטנה, וחשוב לי לציין שאני מדבר על קהילה במובן האמיתי של המילה ולא במובן של תאגידים שלקחו ובנו 'קהילות' בתוך סביבת העבודה, ולצערי תחושת הקהילתיות הולכת ונעלמת ביחד עם העסקים הקטנים".

לדבריו גם כיום, אף על פי ולמרות הקבלה לכאורה של החברה את הציבור הלהט"בי בארץ, עדיין בני קהילה רבים, בדגש על הצעירים והמבוגרים, מתמודדים עם קשיים מסוגים שונים ברמת היומיום. הוא מספר לי על טרנסג'נדריות שעוברות הרבה תהפוכות במראה, בגלל תהליכים הורמונליים, ומתקשות למצוא משרות. הוא מספר על נשים גבריות מדי, או גברים נשיים מדי שלא עוברים את מבחן הנראות החברתית הנורמטיבית, ולכן גם הם מתקשים להיטמע בסביבה הקרובה שלהם. "אני מקבל המון פניות של צעירים וצעירות מהקהילה  שמחפשים עבודות סטודנטיאליות ורוצים לעבוד אצלי, כי הם יודעים שהעסק שלי הוא עסק גאה מוצהר. לכן הם גם יודעים שפה הם יכולים להיות מי שהם מבלי לחשוש או להרגיש לא נוח".
טויכר עצמו עבר המון שלבים בדרך, עד שהגיע למקום בו הוא מרגיש בנוח בתוך העור שלו. הוא גדל בבית מקבל ותומך מאוד ואין בעבר שלו שום סיפור קורע לב, סוחט דמעות, מסמר שערות או דרמטי ועדיין לקח לו הרבה זמן להגיע לנקודה בה הוא שלם עם עצמו. הוא מספר שבשנות העשרים שלו, לא הייתה לו בעיה לצאת לכל המסיבות של שירזי בתל אביב, אבל באותה הנשימה הוא גם אומר, שבחיפה הוא לא הסכים להיכנס לאף בית עסק שהייתה לו אוריינטציה גאה. מעבר לכך, בעסק הראשון שקנה 'קפה ביאליק', לקח לו שנתיים עד שהוא העסיק לראשונה בחור מהקהילה. "זה מאוד חיפאי להיות להט"בי, גאה, הומו, לסבית, תקראי לזה איך שתרצי בחדרי חדרים, אבל כלפי חוץ להיות רגיל".

מפגן הכוח הגדול. מצעד הגאווה בחיפה
צילום: HFPD

זה אולי מאוד חיפאי להתנהג ככה, אם להסתמך על דבריו, רק שעכשיו, ממרום הניסיון והביטחון שצבר לאורך שנים של עשייה חברתית ועסקית גאה, מגיעה גם ביקורת גדולה. "הייתי רוצה לראות הרבה יותר בעלי ובעלות עסקים, יזמים בעיר שפונים לקהילה הגאה בצורה מוצהרת וגלויה. אני לא מדבר על עסקים שפונים באופן סקטוריאלי רק לציבור הלהט"בי, כמובן שהעסקים פתוחים בפני כולם  באופן שווה, אבל שכן תהיה להם אוריינטציה לקהילה. מבחינתי זאת כלכלה ורודה שמאוד חסרה בעיר ומאד חשובה לעיר".

טויכר מדבר על אקו-סיסטם שלם והוליסטי בכל הנוגע לעסקים גאים שצריכים להיפתח. הוא מסביר עד כמה חשוב לייצר ולאפשר יזמות גאה שתכניס רוח צעירה ותבנה קהילות סביב עסקים. הוא פורס בפני את שלל הרעיונות שיש לו פעילויות קהילתיות ושיתופי פעולה שהיו יכולים לרקום עור וגידים בין בעלי עסקים מקומיים, אם רק היו כאלה יותר, לבין אירועים חברתיים שכונתיים או אירועים תרבותיים של השלטון המקומי, שגם כן לוקים בחסר.
מצעד הגאווה החיפאי מהווה נקודת ציון משמעותית מאוד עבור הקהילה הגאה בכלל ובעבור טויכר בפרט. "במשך שנים מימנתי הרבה מאוד דברים במצעד, עד שהעירייה נכנסה לתמונה בשנת 2015 ולדעתי זו הייתה טעות, כי הקהילה מסרה את הנכס הכי גדול שלה, את העוצמה הכי גדולה שלה לעירייה – לממסד. חשוב לי להבהיר שאני לא יוצא פה נגד העירייה, הטענה שלי היא כנגד אקטיביסטים קהילתיים, שכמו בכל מאבק אקטיביסטי, נכנס גרעין שליטה פנים קהילתי שזיהה את הפוטנציאל הפוליטי והתלבש עליו".
המצעד שבעיני רבים בארץ הוא לא יותר ממסיבת רחוב נוצצת וגרנדיוזית, בעיני זקני השבט של הקהילה הוא מפגן הכוח הגדול ביותר, בזכותו ועל פי מידת הצלחתו יש להם את הגושפנקה לבוא בדרישות כלפי השלטון המקומי או הארצי. לאחר ההצלחה של המצעד בשנת 2015, נפתח בחיפה "בית הקהילות לגאווה וסובלנות", מרכז קהילתי גאה לציבור הלהט"בי במטרופולין החיפאי. על פי השקפתו של טויכר, בית הקהילות חוטא למטרה שלשמו הוא הוקם. הוא טוען כי כיום המקום מהווה יותר סוג של מתנ"ס עירוני, עם פעילויות מינוריות חסרות נראות במרחב הציבורי קהילתי החיפאי.
המרכז העירוני הגאה, על פי משנתו, צריך להיות מקום עם בולטות ונראות כלפי חוץ וכלפי פנים, מרמת דגל הגאווה עד רמת יוזמות קהילתיות גאות שיוצאות הרבה מעבר לכותלי הבניין עצמו. "המקום הזה קיים כבר שלוש שנים ועדיין לא תלו בחוץ את דגל הגאווה", הוא אומר בכעס מהול בתסכול רב. "למה עבדנו, רבנו, בכינו וצחקנו, אם בסוף מה שקרה זה שהוקם מרכז, שאפילו השם שלו הוא מכבסת מילים. אני לא מעוניין להיות 'בית הקהילות', הפוליטיקה של הזהויות לא מעניינת אותי ולא לילד הזה פיללנו, בכל המאבקים הפנימיים של הקהילה הגאה בחיפה. אני מצפה שלמרכז קהילתי גאה תהיה עוצמה ונראות. אני רוצה שתהיה מאחוריו אמרה חזקה וברורה. שיהיה גב ממסדי עירוני חזק, עם דגל הגאווה, לצדו דגל ישראל והדגל העירוני של חיפה, ושבתוכו לא יהיו רק פעילויות לבני נוער".

השאיפה של טויכר היא שהמגזר הציבורי, המגזר העסקי ונציגי הקהילה יחזרו לעבוד יחד כלפי מטרות משותפות. כל זה מקבל תוקף משנה בגלל מצב הדברים הנוכחי בכל הנוגע למצעד השנתי שיתקיים בחודש יוני. "אני רוצה שכל הגורמים הרלוונטיים ישלבו ידיים ויחשבו ביחד איך אפשר לרומם בעיר עוד עסקים גאים, איך כל שנה מכפילים את כמות הצועדים, איך מביאים עוד תיירות גאה לעיר, איך מביאים באופן כללי הכל ויותר. למצעד הגאווה צריך להיערך לפחות חצי שנה מראש ולא חודש לפני. לוקח זמן לגייס חסויות ולגייס משאבים וכרגע עדיין לא ברור מי בכלל מופיע במצעד, או מה הליין-אפ".

בלתי נמנע לעשות השוואה בין חיפה לתל אביב, וניכר כי בשונה מתל אביב, חיפה עדיין לא הבינה את הפוטנציאל הגלום בקיום מצעד גאווה גדול ובתיירות גאה חיה ובועטת שיכולה לרומם את העיר גבוה. מכורך המציאות סביבנו, הגיוני לצפות שלהשקפות מסוג זה עלולים להיות מתנגדים, אך גם כלפיהם לטויכר יש מסר ברור. "אם לפני עשר שנים כל ההומופובים הכי גדולים בתל אביב לא הסכימו לתלות את דגלי הגאווה, היום כל בעל עסק שם יודע, שאם הוא לא יתלה את הדגל, הוא לא יקבל את הדולרים של כל התיירים הגאים והם רבים".

בד בבד טויכר מסביר לי שברמה הארצית, לעיתים מצטיירת תמונה בה הציבור הלהט"בי, על שלל גווניו נמצא בתור הזהב שלו, במיוחד בחודש הגאווה, או באירועים כמו שבוע האירוויזיון. אבל כשנכנסים פנימה ומסתכלים על האנשים שמרכיבים את הקהילה הגאה המקומית, ניתן לראות שנכון, יש התקדמות במעמדם כציבור שנלחם על שוויון ביחס למה שהיה נהוג בעבר, אך ברמת הפרט עדיין יש להם עוד סיבות רבות למאבקים.

אודות חגית פורטל

אולי יעניין אותך גם?

מירי צור- לעצב את החלום שלך

מעצבת הפנים מירי צור, היא דוגמא מוחשית לרפורמה והחדשנות המובאת בימים אלו בעולם עיצוב הפנים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *