נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

אני מתבשלת כמו חמין, לאט על אש קטנה

איילה לוי קלוסקי
צילום: עצמי

מנהג קבוע היה לה ולי בכל יום שישי בחמש או שש בבוקר, תלוי מתי השעון הפנימי שלה העיר אותה. היא הייתה עומדת במטבח, מכינה את הבצק לקובנה ולפיתות ומטלפנת אלי תוך כדי, מדרבנת אותי לקום לעשות מקלחת טובה ולצאת לנשום אוויר: "צאי, צאי החוצה, תחלצי עצמות, תנשמי את הטבע ורק אחר כך מגיע לך כוס קפה", נהגה להמריץ אותי.

כמו חיילת צייתנית עשיתי כדבריה, וכך בכל מקום שהייתי בעולם היה לי שעון פרטי, אמא שלי. פער הזמנים בין ארץ לארץ לא היה משמעותי עבורה, לדידה הייתי  ממש קרוב אליה. פעם כשהייתי בניו יורק, היא צלצלה והעירה אותי בשעת לילה מאוחרת, כדי לשאול אם אני באה לקפה עם חוויאג' וצבטה לי את הלב מגעגועים. שבועיים לפני מותה, דקות ספורות אחרי שנכנסתי לחדר במלון  בבוקרשט צלצלה ואמרה: "אני מחממת מים לקפה, את באה? אני מתגעגעת אליך".

בקרי שישי עבורי הם אמא שלי. תמיד ולעולם. ועכשיו הם שקטים יותר, אבל אני משתדלת להמשיך ולמלא אחר ההוראות של אמא שלי, מדמיינת אותה מצלצלת מוקדם מאוד בבוקר, שומעת את קולה אוהב אותי ויוצאת לנשום את הטבע. כשאני חוזרת, אני משמיעה לי מוזיקה שאמא אהבה, מוזיקה תימנית או שירים מאוד ישנים בעברית, שושנה דמארי תמיד בעדיפות עליונה או רבקה זוהר, שהיא אהבה. אני מדליקה לה ולאחי נרות נשמה והלב מתמלא געגועים. פה ושם זולגת דמעה, אני מדברת איתה בקול וחשה את נוכחותה לצדי. אני שומעת אותה מסתובבת אצלי במטבח, נותנת לי הוראות איך להכין את החמין, או רוגזת עלי שאני לא יודעת להכין מלוואח או קובנה, או צועקת על הפעם המיליון ששרפתי את האורז, כפי שנהגה לכעוס מתסכול על הבת המעופפת שלה שאהבה לקרוא ספרים ולצייר בטבע ולא להיות במטבח כמו כל הבנות בכפר.

אבל את החמין שלי היא אהבה, הייתה אומרת שאני מכינה חמין טוב, אבל לא תימני, חמין אשכנזי. וכמה  הייתה צוחקת אחר כך. נהגתי לענות לה: "אמא, החמין שלי הוא כמוני, מתבשל לאט ועל אש קטנה, כמו החיים שלי. דברים קורים אצלי לאט לאט, על אש קטנה הרבה זמן, אז אל תתייאשי, בסוף אדע לבשל".

הימים האלה של הסתיו מביאים אל אפי את ריח הטאבון בחצר הבית של אמי בכפר, בימי שישי. הפיתה החמה שבלסנו, מיד כשהונחה על השולחן, עם מרגרינה ובצל והטעם היה אלוהי. כשאני מסתובבת בארץ, כמעט בכל מקום, ריח החמין קורא לי מכל  חלון ובלוטות הרוק שלי פועלות. לא מתוך רעב, אלא מתוך רצון לטעום את המשפחתיות, את השמחה המלווה ברעש קולני. הזיכרונות שלי תמיד צפים ועולים בריחות ערבים לחיך ולאף. זה החיבור האמיתי שלי אל הבית, אל עצמי.

אודות כתב מקומי

אולי יעניין אותך גם?

מטבח בהיר? מטבח כהה? הגיע הזמן לתפוס גוון

לקראת משימת עיצוב מטבח חדש, אנשים רבים מתלבטים אם לבחור בגוונים כהים או בהירים. אם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *