החיים נמשכים/ בקי מעוז

בקי מעוז צילום: דורון גולן

לנהל את הרגש

היי, אני מזל סרטן, המזל שנדפק עם הרגשות, כנראה. ועכשיו שעת לילה מאוחרת, הגשם דופק חזק בחלון וזה מרגש אותי. הטיפות האלו מרפאות.

רגשות. מי צריך אותם ולמה? הן שייכות ללב. מי צריך את הלב? הוא אחראי להכל, הוא פועם בחוזקה כשמתרגשים, כשאוהבים, הוא מדמם כשנפצעים. נשאיר את השכל, הוא הגיוני, קר, הוא בטוח וחד, הוא מעדיף לקבל החלטות מבלי לערב את הרגש.

אנחנו גדלות על סיפורי נסיכות, מחכות לאביר על הסוס לבן. היה היה, זוכרים? ותמיד הסיפור נגמר  and they lived happily ever after –  ומאז הם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.

לא הסבירו לנו שאת הרגשות אנחנו יכולים לנהל. גדלנו בעולם של שחור ולבן, כך לפחות אני גדלתי. מי יכול לנהל את הרגש, מה פתאום? אצלי תמיד הכל כל כך רגיש, לוקח לי המון זמן לצאת מכאב לב וזה באמת לא משנה מאיזה סוג. אהבה נכזבת או העלבה, פגיעה, סירוב של לקוח או תלמיד מתחכם, הכל כל כך רגשי אצלי, הכל כל כך אופייני למזל סרטן.

שעת לילה מאוחרת, אני צופה בסדרה והפרק הזה מפרק אותי. חשבתי לכתוב על ניהול רגשות, איך עושים את זה. הנה אני יודעת, אני גיבורה לא?! החזקתי מעמד ולא נשברתי במשך שנה של אבל, אז אני בטוח יודעת לנהל רגשות. ואז מגיע הפרק הזה ומפרק אותי לגמרי, לא משנה מה היה שם בכלל, משנה מה זה עשה לי.

מאז שאני מכירה את עצמי אני קשוחה, אבל זה רק מבחוץ. כולם חושבים שאני קרה ונטולת רגשות, מאיימת ורצינית. החיוך הוא בגדר חובה ולא זכות. כן, אני כזו, כי החיים לימדו אותי לנהל את הרגש ולא להיכנע לו.

מישהו פעם קרא לי חתולת רחוב, כזו עם תשע נשמות, נופלת וקמה בכל פעם מחדש. השאלה היא איך אני קמה כל פעם ממשברים. את הסדקים שיש לי בלב אף אחד לא מכיר. למדתי עם השנים לנהל את זה, לא לתת לזה להשפיע עלי. סוג של "הלו, אני לא אשבר! ימות העולם ואתם לא תשברו אותי".

בשנה האחרונה נשברתי, זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרגשות. שנה שלמה שאמרתי שאין לי רגשות יותר, איבדתי אותם.

הרגע הזה שישבתי מול המקעקעת לפני 11 חודשים היה רגע שכל חיי פחדתי ממנו. פחדתי מהכאב ופתאום אני יושבת מולה והיא חוקקת עלי את השם של הבן שלי. וזה לא כואב, כי את הכאב הכי גדול כבר חוויתי.

ועכשיו במבט לאחור, בעצם אין כזה דבר חסרת רגשות, קשוחה, רצינית, מאיימת ושאר ירקות, פשוט הפכתי למאסטר של מסכות, לפרופסור לניהול רגשות.

תדמיינו לכם סיטואציה, בה אני יושבת באמצע החדר והמון שלם של אנשים מגיע לנחם אותי ואני לא מתפרקת. הרעש היחידי שאני שומעת, הם קולות עמומים שאומרים: "מסכנה, איך היא תחיה עכשיו", "או איך זה קרה דווקא לה" ומשפטים נוספים, נוצצים ומפרקים. ואני חזקה, ברזל, בלתי שבירה. אבל אז, כשכולם הולכים לדרכם, אני עומדת מול המראה ומסתכלת על עצמי ושואלת: "תגידי, איך באמת תחיי?".

שנה שלמה שלמדתי שרגשות הן דבר שאפשר לנהל. כל חיי חינכתי את עצמי בחוקי ברזל, אמרתי לעצמי: "הכל בסדר, קומי. תתעשתי ותמשיכי הלאה, אל תתפרקי. אם את מתרסקת, יהיו המון אנשים שייהנו מזה, אז אל תתפרקי, קומי".

האומץ לנהל רגשות (צילום: עצמי)

השנה הזו לימדה אותי שההתרסקות נכפתה עלי, ועכשיו באמת צריך לדעת מה עושים עם לב שבור ורגש של עצב שלא מרפה. אם אשאל אתכם איזה רגשות אתם מכירים, הרוב יגידו כעס, עצב, שמחה, תסכול ופחד. זה נכון, גם אני אענה כך. אך מה אם אוסיף לתוך כל זה גם אומץ, תעצומות נפש, חמלה, מה תגידו אז?

נראה לי שהאדם הממוצע יענה מתוך האגו: "מה יצא לי מזה?".

צריך המון אומץ כדי לדעת לנהל את הלב והשכל ביחד, זה לא פשוט, אבל מי אמר שהחיים פשוטים? למרות זאת, זה אפשרי.

כדי לשבת עם חבורת ילדים בני 12 ולשמוע אותם משחקים וצוחקים, ולראות בכל אחד ואחת מהם את רויצ'וק, צריך אומץ ותעצומות נפש אדירות. מצטרפים לזה גם עצב, תסכול, כעס ופחד,

וצריך גם יכולת לנהל את זה, לנהל את הרגש, לא לתת לו לנהל אותי.

את זה למדתי בשנה האחרונה יותר מכל מה שלמדתי ב-46 השנים שקדמו לה, למדתי לנהל את הרגש. כי אין ברירה, כי החיים נמשכים בכל הכוח, ויש בהם עוצמה. אפשר להיכנע להכל ואפשר גם לא.

למדתי לאפשר לעצמי להיות עצובה וגם לחייך. לתת לדמעות להצטבר בעיניים ולהתרוקן ומיד אחר כך לנשום ולהמשיך. למדתי לנהל את הסבל הארור הזה שלי, לנהל את הכאב שלא באמת פיזי, למרות שהגוף כואב גם הוא. כל דבר שמנהל אותנו הופך להתמכרות ולהתמכר זה דבר נורא,

בייחוד אם מדובר בהתמכרות שלילית. אפילו להתמכר לספורט זו התמכרות, כן, כן, לא לקפוץ עלי, אני יודעת שתרימו גבה, אך כל דבר בחיים צריך מינון.

האמת היא שביומיים האחרונים בחרתי לאפשר טיפה יותר. הגעגוע עז, הכל מעורפל לפעמים ונדמה שבעצם הכל ברור וזו רק אני שמתהלכת בערפול חושים.

בעוד יומיים תתקיים האזכרה של השנה ולנהל את הרגש בתוך כל זה, לא פשוט, אך לפני חודש עברתי כבר אזכרה אחת של 11 חודשים ונראה לי שיהיה יותר נסבל.

"התקרה הלבנה מעלי ואני מחפשת את דמותך,

אמא לביאה. בקי מעוז
צילום: עצמי

בחדרים כבר נהיה יותר קר.

לפעמים נדמה שאני מרגישה אותך,

העלים נשרו בחצר,

והכל מחכה לטיפות הגשם.

הרוחות נהיו קרירות

והעצים עירומים כמעט,

האדמה מבקשת בצימאונה, לטיפה ועוד טיפה,

השורשים מחכים גם הם.

אני יושבת ומציירת אותך,

לוחשת את שמך.

אמא עצובה.

אמא שמחה.

אמא כועסת,

אמא מחייכת,

אמא לומדת,

מנהלת את הלב והשכל,

אמא עכשיו אחרת,

בטח לא היית מזהה אותה,

כמה פסים אפורים בשיערה,

מסמנים שאמא התבגרה.

אמא לומדת,

לומדת את החיים שנמשכים

אולי קצת עבורה,

אולי טיפה עבור כולם,

ובעצם הכי הרבה עבורך,

כי אתה בטח עצוב כשהיא בוכה,

ומחייך כשהיא ממשיכה.

כזאת היא אמא שלך,

אמא לביאה.

כשמגיע הרגע שהרגש גובר עליכם, כשאתם בצומת וקשה לכם להחליט. כשהשכל אומר משהו והלב אחרת. תשאלו את עצמכם, מה הייתם אומרים למישהו אחר במקומכם, כי אז התשובה אובייקטיבית. כך אתם לומדים לאט לאט לנתב בין ההוא שבבית החזה, לבין ההוא שבגולגולת.

כי החיים נמשכים, הכל תלוי רק בכם, תעשו בחירה ואל תפחדו לטעות. החיים שלנו בנויים מרצף של עשרות טעויות ומספר קטן מאוד של הצלחות.

אם רק יכולתי להעביר אליכם את קול הגשם שיורד עכשיו ואת הריח שהוא מפזר באוויר.

שלכם, רבקה.

#רויצוק_תמיד_איתי

#החיים_נמשכים

#לנהל_רגשות 

אודות בקי מעוז

אולי יעניין אותך גם?

החיים נמשכים / בקי מעוז

בקי מעוז (צילום: דורון גולן) שחור ולבן חלומות של בני האדם נרקמים בשנתנו, או לפחות …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *