החיים נמשכים / בקי מעוז

קוראים לי בת אנוש

בקי מעוז
(צילום: דורון גולן)

שבועות שאני חושבת איך אני ממשיכה הלאה, אחרי שהטור שלי "52 שבועות" יסתיים. היו רגעים שאמרתי לעצמי, שדי, לא בא לי יותר לכתוב. לא בא לי יותר לחשוף את עצמי בצורה כזו. בא לי להתכנס פנימה ולא לאפשר לאף אחד לדעת מה קורה איתי ומה עובר עלי.

היו גם רגעים בהם אמרתי לעצמי שזו לא חשיפה, זו כתיבה. זו הכתיבה שלי, זה הצורך שלי. אני אוהבת לכתוב ולהביע את עצמי על דף לבן, שתמיד חלק עד לרגע שהעט נוגעת בו ומכתימה עם דיו.

52 שבועות היו המכתבים שלי לריוצ'וק. בעצם הם היו גם לעצמי, להזכיר לי את השנה הזו, את השבועות הבלתי נסבלים.

כשישבתי עם הילה מלמד לארוחת בוקר, הבנתי שאסור לי להפסיק. היא לא תרפה, היא לא תסכים שאעצור כאן. חשבנו יחד איך ממשיכים, מה כותבים ובעיקר איך עוזרים לכם להבין את החיים אחרת. בצורה שאני חווה אותה, בלי פילטרים ובלי מסיכות.

אמרתי לה שאני אמשיך, בצורה אופטימית קצת, ריאלית. להביא את החיים ככה בפשטות ובלי הרבה מניירות.

השעה היא שעת בוקר ואני שוכבת עדיין במיטה. כבר שלושה ימים אני לבד כי הבת שלי בטיול לנגב מבית הספר. היו לי מספיק שעות לחשוב מה יהיה הטור הראשון שלי.

ואז פתחתי את הפייסבוק. יש משהו בפייסבוק הזה שהוא לא אמיתי תמיד, לא משקף בדיוק את החיים, צובע אותם בוורוד מדי. אך יש שם גם משהו טוב, זיכרונות, שעולים כל יום ומזכירים לנו איך היה בשנים שעברו.

כל יום אני בודקת כדי לראות מה עשיתי בשנה קודם, תמונות שאולי נמחקו לי ועדיין נמצאים בזיכרון של צוקברג. 

ופתאום גיליתי את זה. 

קוראים לי בת אנוש. אני עוברת על המילים ורואה כמה שהם מתאימים לי בדיוק היום. בדיוק שבחרתי להתחיל לכתוב על החיים ואיך הם נמשכים.

קוראים לי בת אנוש, אני לא סופר וומן והשנה הזו הוכיחה לי כל פעם מחדש שהכל יכול להיות, שאפשר לכאוב, להיות חלשה, להיות חזקה, להיות חשופה, להיות בסתר. הכל אפשרי, כי בסופו של דבר אני רק בת אנוש.

החיים נמשכים מאותה הנקודה בה עצרתי. הייתי אז בת אנוש והיום אני עוד יותר. עם תוספת עצובה וכואבת אך עדיין בת אנוש. 

איך מגדירים בכלל בני אנוש. למה האנשים כל כך עסוקים בלהגדיר את עצמם אל מול הסביבה? מה גורם לנו לרצות בדיוק את מה שרק הנורמה מכתיבה. הרי חיים פעם אחת בלבד. וזו הזדמנות אחת שלא חוזרת.

בעיני להיות בת אנוש זה בדיוק זה. 

החיים נמשכים ורויצו'ק תמיד יצעד לצידי. ואם פעם הייתי חזקה, אז היום אני מנערת מעלי את האבק וצועדת קדימה עם כל מה שיש לי, זה מה שיש.

פצע אחד פתוח שלעולם לא ירפא, אולי יכאב לעיתים פחות ואולי אפילו בעוצמות חזקות, אך עם זה אני אנצח.

החיים נמשכים וכל אחד מאיתנו בנתיב של עצמו. את הנתיבים אנחנו בוחרים? לא תמיד, לפעמים זה נכפה עלינו ולפעמים לא. את מה שיקרה בין צעידה לפסיעה, בין שהייה ולבין הליכה מהירה אני בוחרת.

החיים נמשכים ולא בגלל שאין ברירה, אלא להיפך, הם נמשכים כי אני רוצה להמשיך אותם בכל הכוח, עם הכאב ולצדו. 

אני בת אנוש בסך הכל, ולהסתכל על עצמי ולחשוב איך היא ממשיכה לחיות, זו שאלת מיליון הדולר. איך מתחילים להגדיר את החיים החדשים? 

איך ממשיכים מנקודה שנכפתה עליי ובוחרים עכשיו לקום ולהמשיך?

כאדם שקובע לו מטרות ומשיג אותם, הדבר ששומר עלי תמיד ברגע של איבוד שליטה, הוא לקבוע מטרה. מטרה כלשהי שגם תהיה מספיק נעלה, מספיק חשובה.

אז יש המון מטרות שעבורן אני יכולה להגיד שהחיים נמשכים. הבנות שלי, הנכדות שלי, המשפחה שלי.

אך מטרה נעלה היא כזו שאמורה לגורם למוטיביציה, להניע לפעולה, כזו שתיתן לאדם כל הזמן להיות בתנועה, לא להרים ידיים.

אני חושבת שאני צריכה להעמיק בזה, להבין איזה מטרות היום יהיו מספיק נעלות כדי להוציא אותי החוצה לעולם. אפילו לגרום לי לצאת מהמיטה כשאני ממש, אבל ממש לא מצליחה.

מטרה שתהיה חשובה מספיק לחברה, שתהיה חזקה מספיק כדי לא להישבר בין לבין. איך מגדירים את זה?

לדעתי צריך להגדיר קודם כל מה ערכים חשובים שאיתם אתחיל להתנהל, מה הדברים שהיום חסרים לי כדי לגרום לי להרגיש שאני חיה. מה הפסקתי לעשות בשנה האחרונה? מה לא הצלחתי להתמיד בשנה האחרונה?

אם ממש אחשוב על זה, אז כנראה שהדבר הראשון שאותו הפסקתי לעשות בשנה האחרונה זה ליהנות. הנאה. 

כן, הנאה. זו תהיה ההגדרה הראשונה שלי לאיך החיים נמשכים.

קוראים לי בת אנוש/ בקי מעוז

אומרים שרגשות שייכים לאנשים רגישים.

אז אומרים.

גם אומרים שבקרבות הכי גדולים נלחמים רק אמיצים.

אז אומרים.

קוראים לי בת אנוש.

אני אמיצה שצריך. אך אני גם רגישה.

קוראים לי בת אנוש.

לוקחת נשימה עמוקה.

יוצאת בבוקר אל העולם.

לא שוכחת את המסכה.

זו שתמיד שומרת עליי מפני כולם.

עד שלרגע אפגוש מולי אדם.

היי. שלום. מה נשמע.

המסכה היא עונה לעיתים במקומי.

זו תפקידה. או שאני מאפשרת לה. כי אין ברירה.

קוראים לי בת אנוש.

אני זועקת מבפנים.

מותר לי להיות רגישה.

אז מה אם לפעמים אני נוטה להיות אדישה?

אני בת אנוש לעזאזל. ומי בכלל יכול בתוך זה להכיל?

אני בסך הכל בת אנוש.

עם יתרונות אין סוף.

אך בת אנוש שיש בה…כן. גם חסרונות.

לא יודעת אם רגישות היא חסרון.

החברה קוראת לזה חולשה.

הערב יורד. המסכה תלויה בכניסה.

למי אספר איך היא עזרה לי ומתי? 

אני נכנסת למיטה הריקה

מנסה להירדם

הצללים רוקדים מעליי על התקרה

ואני מדמיינת את מי שאני רוצה 

לאט לאט העיניים עייפות

הנשימה נחלשת ואני שוקעת

נרדמת …מחר עוד יום….

מחר עוד יום…

תגדירו לעצמכם מי אתם. איזה בני אנוש אתם. מתי אתם חזקים ומתי פחות.

מתי אתם יכולים ומתי פחות.

החיים נמשכים למרות הכל ובזכות הכל.

תמשיכו לקרוא כי זה הכוח האמיתי שלי.

אתם. 

תגידו לעצמכם שהחיים נמשכים, כי אתם רוצים לחיות. 

גם אני. גם אני רוצה לחיות….גם אני רוצה להנות

יש לי שבוע מהיום לחשוב איך אני מגדירה הנאה.

אז תחכו בסבלנות. ותקראו ביחד איתי בשבוע הבא איך מגדירים הנאה.

שלכם, בקי

#רויצוק_תמיד_איתי

#החיים_נמשכים

אודות כתב מקומי

אולי יעניין אותך גם?

החיים נמשכים / בקי מעוז

בקי מעוז (צילום: דורון גולן) שחור ולבן חלומות של בני האדם נרקמים בשנתנו, או לפחות …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *