הכל מלמעלה / ליאת ירון

ליאת ירון
צילום: דורון גולן

פנית אלי יום אחד, שמעת ממישהי שעזרתי לה וכל כך רצית לדעת שאוכל לעזור לך. היית רק בן 22, משוחרר שנה מהצבא והכרת בחורה ששיחקה בך, לא הרימה אותך, אלא להיפך. בגיל צעיר יחסית נאלצת לעזוב את בית הוריך ולעבור לעצמאות מלאה, שם התחילו הקשיים. אתה מחכה בסבלנות שאעשה לך פתיחה ובזמן הזה אתה משחרר את הבכי, התסכול והכאב שהחזקת בתוכך כל כך הרבה זמן ולא היה עם מי לשתף.

תוך כדי הפתיחה אתה שואל אותי מה עם הלימודים, "פרה, פרה", אני עונה לך. התחלת ללמוד משהו וגם שם אתה לא מצליח ונכשל במבחנים בלי סוף, אתה אומר. דבר ראשון אמרתי לך תודה, על ששחררת את הגוש הזה שישב לך כל כך הרבה זמן בגרון וגרם לך לתחושת מחנק. הרופאים המשיכו לטעון שאין לך כלום ובאמת לא היה לך שום דבר פיזי, זה היה נפשי.

התחלתי לבדוק טוב טוב מה קורה סביבך וגיליתי, שכשהתגייסת לצבא קיבלת קמע מעור, עליו קלף כמו שיש במזוזה. אמרתי לך שהקמע נמצא במגירה בחדר השינה והיממתי אותך. אמרתי לך, שבאופן מיידי אתה מוציא את הקמע מהמגירה, הולך לחנות של מזוזות, גונז את הקלף וקובר את הקמע באדמה הרחק מהבית, הרחק ממך. נתתי לך שיעורי בית לעשות, דרכים לצאת מהמקום אליו נקלעת, וביחד גילינו עוד כמה דברים פשוטים שיסדרו לך את המחשבות ויחזירו אותך למסלול.

סיימנו את השיחה ואתה היית מרוגש, הודית לאל שנפגשנו. זה היה הדדי, שמחתי לעזור. אחרי שלושה שבועות התקשרתי ושמעתי אותך בוכה, אבל הפעם הבטחת לי שמדובר בדמעות של שמחה, כי עברת את המבחנים וקיבלת את התואר. בכיתי איתך ביחד.

סיפרת לי שהבנת שהבחורה לא הייתה טובה לך, עשית צעד ונפרדת ממנה ואז, גם החיוך שלך חזר. זה היה מזמן, אבל מדי פעם אני בודקת מה שלומך ומגלה לשמחתי, שלאט לאט אתה חוזר למסלול, אליו כיוונתי אותך. שיהיה לך בהצלחה, אני תמיד פה בשבילך.

אודות כתב מקומי

אולי יעניין אותך גם?

החיים נמשכים / בקי מעוז

בקי מעוז (צילום: דורון גולן) שחור ולבן חלומות של בני האדם נרקמים בשנתנו, או לפחות …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *