נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

גבולות הענווה

כשהיינו ילדים חינכו אותנו לא להיחשף יתר על המידה בציבור ומי שהייתה מעזה לעשות כך (כפתור חולצה אחד יותר מדי פרום), מיד סומנה.
בוודאי תאמרו, שזאת לא חכמה עבורי, כיון שגדלתי בסביבה דתית, בית דתי, בית ספר דתי, אבל גם כשעברתי ללמוד בקיבוץ, שהיה לכאורה מתירני, היו קודים התנהגותיים ונערים התייחסו אחרת אל נערות, הייתה שפה אחרת .
פעם זה היה: "היפה באמת, היא תמיד ביישנית..", כדברי נתן אלתרמן,
וככל שנהגת בענווה ובדרך ארץ, נחשבת לנחשקת יותר ויפה יותר.
מה קרה לנו? מה קרה לחברה בישראל ובעולם כולו?
לאן נעלמו הגבולות?
אני יושבת עם עצמי בשבועות האחרונים ולא יודעת את נפשי מרוב בלבול וכעס.
אנחנו הדור שאמור ליהנות מפירות החינוך שלנו, רק עלינו מוטלת האחריות, אז
היכן טעינו?
אנחנו, הדור שלא היו לו כל המותרות האלו, החומריות והלא חומריות. לנו לא היה שום דבר מזה, אדרבא, היה חסר מהכל. מביגוד והנעלה ועד טיולים שנתיים בבית הספר. מצאנו לעצמנו תעסוקה, כשההורים איחרו לחזור מיום עבודה ארוך, והשאיפה למצוינות כמעט בכל דבר, הייתה בנו.
היום הכל פתוח ומותר, כל דבר נגיש בלחיצת כפתור, רק תבקש ותקבל.
ילדות בנות 11 עורכות מסיבת יום הולדת בספא עם טיפול פנים. איפה הילדות? למה ההורים מאפשרים את זה? האם המתירנות החומרית היא גם הערכים הרוחניים עליהם גדלנו?
הלא גדלנו על אהבת אדם, על עזרה לזולת, על אהבת הארץ, על צניעות, על כבוד למבוגר ממך, על מצוות 'כבד את אביך ואת אמך'.
על שפת דיבור יפה, שכוללת "סליחה, בבקשה, תודה".
גדלנו על שירי אדמה ודגל, על חברות וידידות.
ועכשיו, כל מה ששומעים ורואים בחדשות זה את הסחי והפסולת.
יש כל כך הרבה נוער טוב ומצוין שפועל בשקט ולא שומעים עליו. אותם אני מבקשת לראות בחדשות, את אלה שתורמים לקהילה, אלה שמשקיעים את זמנם החופשי בעזרה לניצולי שואה, לשכונות במצוקה, לטיפוח העיר, להשרשת ערכים בתנועות נוער. אותם אני רוצה לראות על המסך ולא, זאת לא מילה גסה להיות גם בענווה ובצניעות.
זאת האמת היפה ומקרבת הלבבות. תנו לי לראות אותם, שיאירו כפנס על שביל החיים של החברה שמתפתחת כאן, על השביל של הדור הבא.