אמיתי מהחיים / הדס לוי

בעולם בו אנחנו סומכים יותר על מכשירים ופחות על עצמנו, הרבה יותר מפחיד ללכת לאיבוד.

הסביבה המתוקשרת מוכרת לנו חלומות ומשווקת לנו עולם אחר ממה שקיים אצלנו. אנחנו משקים את עצמנו בידע, שרובו לא תמיד רלוונטי, מקיפים את עצמנו בידיעות מסעירות שמסיחות את דעתנו, מעולמנו הפנימי האמיתי ובכל זאת, אנחנו בוחרים להקשיב לזה. אנחנו מכורים. כבר מזמן התמכרנו וקשה לרובנו בלי להישען על מכשירים.

אנחנו שוכחים להטעין את הסוללות שלנו, את עצמנו. שוכחים לרגע שהכל נמצא בתוכנו ואט אט, אנו מרדימים את עצמנו מול טלוויזיה דולקת ומכשירים זוהרים אחרים. שוכחים לחיות את הרגע הזה, אבל לא שוכחים לתעד אותו בסלפי משובח.

אנחנו מפחדים ללכת לאיבוד, לא סומכים על הזיכרון שלנו, על חוש ההתמצאות שלנו, כי הוא כבר מזמן הספיק להתנוון לו.

אנחנו חיים במרוץ שבחרנו לרוץ, נרשמים לתחרויות ריצה וספורט כדי לספר לעצמנו שאנחנו חיים במלוא עוצמתנו, ושם בדיוק ברגעים שנגמרת התחרות, אנו מניחים את הראש על הכר בלילה ושוכחים להגיד תודה.

כבר מזמן שכחנו מי אנחנו, לכן אנו לא יודעים להגיד במדויק מה אנחנו רוצים וצריכים, אלא רק מה יעזור לנו עכשיו, הרגע. זה אף פעם לא סובל דיחוי.

איבדנו את הסבלנות שלנו, היא מזמן כבר הפכה לסבל.

אנחנו הולכים לאיבוד, הכל קורה לנו בדרכים משלו, לא הכל באמת בשליטתנו. אנחנו הולכים לאיבוד וכל זה קורה כדי שנמצא בתוכנו אמת. וכוח. אפשרויות שעוד לא ראינו.

אני קוראת בקול גדול מתוכי, מבקשת חזק ללכת לאיבוד לרגע כדי להכיר בחולשות שבי ומהן לצמוח לאחת שיודעת את ערכה.

לא, אנחנו לא תלויים בשום מכשיר, יש לנו יכולות שמתקיימות בתוכנו כל העת, אם רק ניתן להם מקום להתקיים ברעש שמבחוץ.

והאמת היא, שפשוט התעייפנו. התעייפנו מהרצון והצורך להיות מישהו בעולם הזה.

אני מזכירה לעצמי בקול תרועה ובענווה: "עבורי נברא העולם ואנכי עפר ואפר".