אמיתי מהחיים / הדס לוי

חצי סליחה

"את יכולה להגיד לי רק חצי סליחה", היא שאלה אותי. אני מתבוננת עליה ומחייכת מחשבות מצחקקות במוחי ומתמוגגת מצמד המילים הקטן שיצא לה הרגע מהפה – חצי סליחה.
"יש דבר כזה חצי סליחה? שאלתי והיא ענתה מיד: "כן. אני ויובל החלטנו שאפשר להגיד רק חצי סליחה ואני סולחת".
מילים קטנות אבל גדולות.
מסתבר שהתרגלתי שחצי זה לא שלם ואם הוא לא שלם, אז הוא לא שווה. אם זו לא סליחה מלאה, זו פשוט לא סליחה.
כן, חלק מהסליחות שאמרתי בחיי לא היו שלמות מתוכי וחלק מהסליחות ששמעתי היו ריקות והסתפקתי בהן. בחלקן שכחתי למה רציתי לשמוע או להגיד סליחה.
למי אנחנו צריכים לסלוח? מהי סליחה, האם אנחנו פשוט סולחים לעצמנו? פשוט לסלוח לי.
לסלוח על שלא ידעתי להרגיש אם נעים לי או לא נעים לי.
לסלוח לעצמי על שלא ידעתי לדרוש את מקומי בחיי או בחייו של מישהו אחר.
לסלוח לעצמי על מה שרציתי לעשות ולא הספקתי, או שעשיתי ולא יצא כמו שחשבתי.
 לסלוח לעצמי על כל הפעמים שרציתי להיות יותר ולא הערכתי את עצמי.
לסלוח, פירושו עבורי להסכים עם עצמי, שהיה פה משהו שלא הלם את מה שרציתי שיקרה או שחשבתי להרגיש.
קל לסלוח כשמבינים שהיופי בסליחה טמון בעובדה שהיא מאפשרת לכולם, לכולנו, לעשות טעויות. 
לטעות ולמחול.
לטעות ולתהות.
ואני תוהה כאן עכשיו, במילים שאני כותבת, האם בעצם הסליחה, אנחנו יוצאים לחופשי? האם בעצם קיומה, ישנה ידיעה שאפשר לטעות או לפגוע ולבקש על כך סליחה? האם בעצם הסליחה אנחנו חדלים מתחושת האשמה העצמית והעלבון?
סליחה, אבל שוב, כמו בכל יום, אנו מתייגים משהו כמשהו טוב או רע, מבלי לבדוק קודם לעומק אם זה נכון או לא נכון.
ולרגע שכחנו שזה לא בסדר לבקש רק חצי סליחה, כי זה פשוט חצי מנומס, חצי מתקבל.

זה לא שלם ולכן זו לא באמת סליחה. אבל, תסלחו לי לרגע, נראה לי שלא הבנתם על מה אתם באמת כועסים או פגועים, תבדקו עם עצמכם שוב, כי הקטנה הזאת שיושבת מולי כרגע, מסבירה לי בפשטות שחצי זה לגמרי שלם.