"אני מתמסרת לחיים למרות המוות של בני"

29 שנים עברו מאז איבדה רחלי פוליקר את בנה קובי במהלך שירותו הצבאי. השכול הביא אותה לפגוש בעצמה מחדש והיא החלה לטפל באנשים, לצייר ולכתוב. לאחרונה יצא ספרה השני, המעניק הכוונה בעולם השכול

כמעט שלושה עשורים עברו מאותו בוקר, בו התבשרה רחלי פוליקר, שבנה האהוב קובי מאושפז בטיפול נמרץ, לאחר שקסדה פגעה בראשו. החיים לא הכינו אותה לשכול, אבל כשהבינה שעליה להתמודד, החלה לטפל בעצמה על ידי לימודים וכתיבת ספרים.

לפני כחודש ראה אור ספרה השני של פוליקר (70),  "התנערי מעפר קומי". הספר הוא הגשמת חלום עבורה. את ספרה הראשון "לנסוק כעוף החול", שיצא במהדורה שנייה, פרסמה פוליקר לפני שלוש שנים. הספר הוא אוטוביוגרפיה אישית וכשבע שנים עמלה על כתיבתו. פוליקר, שחוותה אובדן ומשברים רבים בחייה, הקדישה את השנים האחרונות ללימודים ועשייה עבור עצמה.

 על קירות ביתה תלויות תמונות עם ציורים אישיים שלה, חלק מהתמונות הם ציורי נופים בטיולים בהם ביקרה. "העשרתי את החיים שלי בלימודים וציור ולפני כשלוש שנים קיימתי תערוכת ציורים שלי, בבית יד לבנים בקרית חיים, שם קובי שלי מונצח. אפילו הצלחתי למכור כמה מהציורים, הרגשתי שהכי נכון עבורי, שאת התערוכה הראשונה שלי אעשה שם".

לדבריה, במשך שמונה שנים הקדישה ללימודים שונים כמו קינסיולוגיה חינוכית, גישור, פיזיולוגיה ועוד. "אהבתי ונהניתי מכל רגע, הלימודים עזרו לי לפרוח ולצמוח, פתחו לי את הראש ועזרו לי להגיע לתובנות שעזרו לי להתקדם בחיים", היא אומרת. ללימודי הקינסיולוגיה היא הגיעה אחרי טיפול שעברה בעקבות משבר הגירושים שחוותה. "כבר בטיפול הראשון הרגשתי שזה עושה לי טוב והחלטתי שאני חייבת ללמוד את זה, בזמנו לא היו את הלימודים האלה בחיפה והייתי נוסעת ללימודים בתל אביב".
כשסיימה את הלימודים, פתחה קליניקה בביתה והחלה לטפל באנשים, בנוסף התנדבה כמגשרת בבית המשפט בחיפה. "במשך חצי שנה התנדבתי, אפשר להגיד שהייתה לי שם הצלחה אדירה, אך החלטתי להפסיק את הגישור בהתנדבות, הבנתי שאני צריכה להכניס גם כסף ולא רק להוציא, זה נתן לי תובנות ששום דבר לא מאוחר והכל פתוח, וכשאני רוצה, אני יכולה לעשות הכל" אומרת פוליקר.

את הציורים שלה העמידה בתערוכה נוספת בבית נגלר בקרית חיים, וגם את ספרה הראשון מכרה בתערוכה זו. "הציורים נמכרו גם בתערוכה הזו וזה נתן לי תחושה שאני צריכה להמשיך במרץ, אני מטיילת הרבה, מתנדבת בהנהלת יד לבנים ועוסקת בטיפול".

את הספר "התנערי מעפר קומי" כתבה במשך שנה והוא מתעסק באובדן ובשכול. "חשוב לי שהספר הזה ימצא בבתים שזקוקים לחיזוק, הכוונה ובעיות שונות בהתמודדויות עם אובדנים שונים", היא אומרת, "בתקופה שהבן שלי נהרג, לא הייתה ספרות בנושא של התמודדות עם אובדן, קיבלתי תמיכה ממשרד הביטחון, עם עובדת סוציאלית ופסיכולוגית שהקשיבו לכאב שלי, אבל לא הייתה הכוונה והדרכה. לא ידעתי אם נתגבר ואיך בכלל נצא מזה, הרגשתי כאילו נפלתי לבור ולא ידעתי מי יושיט לי יד ויוציא אותי ממנו. כבר אז הבנתי שאני רוצה להוציא ספר שיעזור להורים, אחים ומי שמתמודד עם אובדן להתמודד עם הקושי אחרי האובדן".
החלום בדמות הספר התגשם בעזרת הוצאת הספרים "מדיה 10", ומבחינת פוליקר, הספר היווה ריפוי עבור הקשיים שחוותה, אובדן בנה, מות אימה והליך הגירושים. בעזרת הספר היא הצליחה להגיע לתובנות על חייה ועל עצמה.

 "אם בספר הראשון שכתבתי, קיללתי את אלוהים על מה שעשה לי, בספר השני דווקא הבנתי שכל המסע שעברתי היה בלתי נמנע והכרחי כדי להביא אותי למצב שאני נמצאת בו היום".
פוליקר מסבה את תשומת ליבי לאחד הפרקים בספר, בו היא מספרת את סיפור ההיסחפות שלה ללב ים, במשך שמונה שעות הייתה בין ים לשמיים, על מזרן ים בלבד, עד שחולצה. "התמסרתי למוות בהשלמה", היא כותבת ומספרת שהתחילה לשיר שירים אהובים עליה, נזכרת שלא הזילה אף דמעה על משפחתה האהובה, למרות שהרגישה שאם לא תחולץ במהרה, תמות.

"בעקבות המקרה הזה למדתי להתמסר, לומדים את זה כשאין ימינה ושמאלה, כשאין לאן לברוח. היום אני מתמסרת לחיים למרות המוות של בני, שנים אחריו היה לי קשה לחיות, התייסרתי על מותו, הרגשתי רגשות אשם על כך שאני חיה. חשוב לי גם שאנשים יזכרו, שגם אחרי אובדן לא מגיע סוף העולם, צריך להמשיך לחיות ולדעת להתגבר על הדברים הקשים שקורים לנו בחיים".

את השם לספר 'יבלה במהלך מסע למחנות ההשמדה בפולין, אליו נסעה במסגרת תוכנית "עדים במדים", במרץ האחרון. "במהלך המסע הבנתי את התופת שאנשים עברו שם. אל מול הזוועות שראיתי שם, כבר לא שפטתי כמו קודם את ההתמודדות של האנשים. לפני המסע האמנתי שהם הובלו כצאן לטבח, אבל שם הבנתי, שלא היה להם סיכוי מול גדרות התיל והחשמל, מול המשרפות. המראות היו קשים מנשוא וההנצחה הזו חשובה ומשמעותית לדורות הבאים. חשבתי שם על האפר של האנשים ומשם הגעתי ל'עפר ואבק'. חשבתי שחשוב לצאת מהאבל ואז הגעתי ל'התנערי מעפר, קומי', אל תהיי באבל".