גאווה (מקומית) אמיתית

בן רביד מקרית ביאליק, יצא לפני שנה כשליח הסוכנות היהודית לקנדה. רגע לפני שהוא יוצא לשנה נוספת, הוא נח בישראל, מתרגש עד דמעות לאכול שווארמה ובעיקר מודע לכך שיש לו עוד הרבה עבודה בעולם ההסברה

בן רביד מקרית ביאליק הוא שם מוכר בנוף המקומי. הוא פרץ לתודעת עולם הילדים ובני הנוער, כשחקן בסדרת הנוער "גאליס", שהכניסה אותו בהיסטריה לבראנז'ה, הוא השתתף בסרט קולנוע אבל הייעוד האמיתי שלו היה אחר. אחרי שסיים תואר במשפטים, התקבל לתוכנית של הסוכנות היהודית ונשלח בדיוק לפני שנה למונטריאול בקנדה.

לישראל הוא חזר, קצת לפני יום ההולדת שלו, בדיוק בזמן כדי שאמא שלו תאפה לו את העוגה שהוא אוהב. קצת לפני שחזר, לקח חלק במשלחת הקנדית למצעד החיים ובחודשים שהוא פה, הוא מנהל קבוצת סטודנטים קנדיים, שנמצאים בבאר שבע, העיר התאומה של מונטריאול, כחלק מתוכנית מיוחדת של הסוכנות היהודית. באוגוסט הקרוב יחזור לשנה נוספת של שליחות בקנדה.

לא היה פשוט. בן רביד
צילום: דורון גולן

"ההלם הראשוני בקנדה היה מזג האוויר" אבל שרדתי את הקור", הוא אומר. "אם עכשיו יש בישראל בין 30 ל-40 מעלות, שם הייתי במינוס 20 מעלות. אי אפשר להסביר אפילו איך הגוף מתחיל להתמודד עם הטמפרטורות הקיצוניות האלה, זה היה בהדרגתיות, אבל שרדתי".

במונטריאול הוא מונה לאחראי על כל הפעילות הישראלית בקמפוסים, של שבע אוניברסיטאות וקולג'ים. "אני אחראי על כל הפעילות הישראלית, מביא דוברים, מארגן שבתות ישראליות, מתעסק בפוליטיקה, בבי די אס ובאנטישמיות. כל דבר שקורה בארץ, בעיקר בעזה ובדרום, אלו רגעים שצריך להסביר לאוכלוסייה שם. הבחירות שהיו ויהיו שוב, זו הזדמנות מאוד גדולה בשבילי לחנך על ישראל ולהסביר על הפוליטיקה הישראלית ושיטת הבחירות, שלא פשוטה להבנה. מדובר בעבודה חינוכית פוליטית הסברתית, יש שם הרבה מאוד ארגונים פרו ישראלי שצריך לעבוד איתם בשיתוף פעולה וחלקם לא עובדים איתי, לעומת ארגונים גדולים שכן רוצים לעבוד איתנו, זו עבודה רגישה".

בצד השני של העולם, מן הסתם התרבות היא אחרת ורביד נאלץ להתרגל קודם אליה, במקביל לקשיים האנושיים. "התרבות הארגונית שם מאוד שונה, אם בישראל הכל תכל'ס, מאוד ישיר, שם זה לוקח יותר זמן, מנתחים דברים לעומק ולקח לי זמן להתרגל לזה, אבל היום אני מבין את השפה, לא רק את האנגלית שיותר טובה, אלא גם איך לעבוד שם, אני מבין את הפוליטיקה והקשיים. כשהגעתי לשם, לא היה פשוט בכלל להיות רחוק מהמשפחה, מהחברים ומהכלבה שלי, שהחלטתי לא לקחת איתי לחורף הקשה שם, אבל המזל הגדול שלי היה שבמונטריאול יש את אחת הקהילות היהודיות החמות בעולם".

ביקורת יהודית נגד ישראל

למרות שלישראלי הממוצע, קנדה משדרת קור ואולי גם קור אנושי, לדברי רביד, דווקא הקהילה היהודית בה היא אחת החמות בעולם, מה שהקל עליו את המעבר. "את אווירת המשפחה והחברויות שנוצרו לי שם, קשה לי להסביר במילים. לא הייתה שבת שלא הייתה לי אופציה ללכת ולבלות עם אנשים שרוצים שאבוא. הם כל כך מעריכים שאני ישראלי שמגיע לעבוד שם. הישראלים בקהילות שם הם כמו סלבס, השפה שלנו, המציאות הישראלית, זה ששירתנו בצבא, הם מאוד מעריכים את זה ורוצים לשמוע את הישראלים, הם צמאים לזה. כשהם רואים ישראלי נפתחות להם העיניים והם רק רוצים לדבר ולנהל דיאלוג. זה מה שמסביר את החום והאהבה שאנחנו מקבלים, שם. זה נכון שיש אתגרים, אבל מבחינת הבדידות היה לי מזל גדול".

משכנעים את הדור הצעיר. רביד בכנס אייפ"ק
צילום: עצמי

כשרביד מדבר על אתגרים, הוא מתייחס בעיקר לקשיים של עבודת ההסברה בעולם. "יש לנו שלושה אתגרים, הראשון הוא התמודדות עם הבי די אס, כי זה חי וקיים. זה מאוד חזק בכל אוניברסיטה, כי הם די נכשלו, לפחות בצפון אמריקה להיכנס דרך הממשל ובחוקים שיכשילו את ישראל, כי ארה"ב וקנדה הן חברות מאוד טובות של ישראל, אז הם הולכים על הדור הבא וזה מורגש באוניברסיטאות. יש קמפוסים, שם קיימת אינטלקטואליות ויש להם ייעוץ משפטי ופרוצדורה, נגיד עכשיו, יש תוכנית אקדמית של האוניברסיטה העברית, ומונטריאול שמביאה קנדים וישראלים ללמוד ביחד. הבי די אס מנסה להוריד את התוכנית בטענה של הכיבוש ומה אנחנו עושים בעזה וצריך להתמודד עם זה. יש קמפוס אחד מאוד אנטי ישראלי, שם הפעילות שלהם באה לידי ביטוי בהפגנות. בכל העולם יש שבוע האפרטהייד ושם זה היה חודש שלם של שלטים, הפגנות, והרצאות. הם חכמים, הם עושים אוהל 'בוא תנגב חומוס ותלמד על הכיבוש הישראלי'. זה יכול לבוא לידי ביטוי בעיתונות ובמאמרים, בעבודה חינוכית תקשורתית מאוד גדולה ושם הם משקיעים את מירב המאמצים כדי לשכנע את הדור הבא. הם הבינו שעם דור המנהיגים הנוכחי הם לא יצליחו, אז מעכשיו הם משכנעים את הדור הצעיר, אלה שעוד עשור יהיו בשלטון".

לדבריו, היום יש התעוררות יהודית לביקורת נגד ארגונים יהודים ונגד ממשלת ישראל, אפילו מתחילים להרגיש התנגדות של סטודנטים יהודים. "חלקם עושים שיח, אבל חלקם מפגינים נגדנו", הוא אומר, "יש סיפורים על סטודנטים בעולם, שנוסעים עם תגלית לישראל וממש בורחים מהטיול ונוסעים לעזה להצטלם ולהראות לעולם שהם נגד הפרויקט, כי תגלית לא מספר את הסיפור של שני הצדדים. יש התרחבות של הקהילות היהודיות שאומרות 'חלאס, אנחנו חייבים להשפיע על המדינה'. חלקם לא מכירים בישראל וחלקם מכירים בה, אבל אומרים 'די לכיבוש, בואו נעשה שלום'. אני מנהל איתם מערכת יחסים דרך שיח חינוכי, אנחנו מנסים להיות איתם בסדר, בגובה העיניים. אני מנסה להביא תוכן מאוזן, ואם אני מביא דובר מהצד הימני, יהיה גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני מעדיף לקבל אותם ולתת להם להתבטא, מאשר שהם ינסו להרוס כל אירוע שאני עושה. חייב להגיד שעד עכשיו הדברים רגועים".

חמישים גוונים של אפור

אתגר נוסף איתו רביד מתמודד כמסביר בעולם, מגיע לפתחו ברגע שקורים פיגועים על רקע אנטישמי. "היו הרבה פיגועים בשנה האחרונה נגד יהודים, נוצרים ומוסלמים. למשל, הייתה תגובה משמעותית של הקהילות היהודיות על הפיגוע בפיטסבורג וכאן עולה השאלה, איך אנו צריכים להגיב על משהו שקרה בעזה, כי בעצם קורים מצבים שאנשים מגיבים באדישות למה שקורה בעזה, או מגיבים באדישות לגבי יהודים שנפגעים. יש הבדל בין יהודי שחי בארהב" ליהודי שחי בישראל. הם מסתכלים בצורה רצינית כשקורה משהו בקהילה יהודית בארה"ב, אבל כשיש פיגוע בישראל, התגובות קצת יותר רגועות. אני מנסה להגיד להם שאין הבדל בין מי שחי בישראל לבין מי שחי בארה"ב, לכל אחד יש את האיומים שלו, אבל כולנו יהודים וצריכים להיות מאוחדים ואין קשר לקונפליקט הישראלי הפלסטיני. הם מסתכלים על המדינה יותר ממה שהמדינה מסתכלת עליהם, כשהם מגיעים לישראל הם מנשקים את האדמה, אנחנו לא טסים לארה"ב לראות אותם. הם פוחדים לדבר על מה שקורה בישראל, אנחנו לא מפחדים לדבר על פיגועים, שם יש להם מספיק צרות אבל הם פוחדים, כי אם אתה מביע תחושות על ישראל, יהיו לזה השלכות. אם תפרסם פוסט על ישראל, יש מצב שתקבל תגובות מהחברים היהודיים והלא יהודיים שלך שיקלטו אותך. מבחינתם זה שחור או לבן, אתה בעד ישראל ונגד עזה, לא או כן רוצה שלום. וזה אתגר, אני מטפל בזה, מנסה לחנך ולהגיד להם, שבין שחור ולבן יש חמישים גוונים של אפור".

צמרמורת. רביד נואם בטקס יום הזיכרון בירושלים

הוא ימשיך לעוד שנה, אבל יחזור אחר כך להמשיך את החיים המקצועיים שלו בישראל, הוא שוקל לחזור לספסל הלימודים וללמוד יחסים בינלאומיים ודיפלומטיה, מתוך רצון להשתלב אחר כך בקורס הצוערים של משרד החוץ.

בינתיים הוא נהנה ממה שיש לארץ זבת החלב והדבש להציע. "היה מדהים לחזור לישראל אחרי שנה. לקחתי ביס משווארמה וקבלתי צמרמורת בכל הגוף, כששתיתי אייס קפה בארומה, פרצתי בבכי. היה מאוד מרגש לראות את כולם, אבל פתאום הפכתי להיות רגיש כל כך, כי באיזשהו מקום, אני תייר, כי אני חי בקנדה, מדבר על ישראל 24 שעות ביממה ואז מגיע לארץ, אחרי מצעד החיים המרגש, הכל היה כל כך טעון רגשית וההרגשה לא נגמרת. אני שותה 6 אייס קפה ביום ומתרגש. כי זה החלב הישראלי, האוכל, האנשים. אחרי שבוע באירופה את מתגעגעת לישראל, אז שנה שלמה זה אמאל'ה".

אודות הילה מלמד

אולי יעניין אותך גם?

זהבה הר אדיר- בשביל הבריאות

"נפש בריאה בגוף בריא" זו לא עוד סיסמה, אלא דרך חיים שיש ללמוד אותה כדי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *