"הבנתי שאם לא יהיה כסף אמות מרעב"

פרשן הכדורגל איציק אהרונוביץ אולי נשמע בוטה וקשוח, אבל סיפור חייו מעיד על אדם שבגיל צעיר מאוד נאלץ לפתח את יצר ההישרדות. בריאיון חושפני הוא מספר על הילדות הענייה, הנישואים בגיל צעיר, האהבה הבלתי תלויה לילדים ולנכדים, אבל גם לא שוכח למתוח ביקורת

בעוד אוהדי הכדורגל אולי נוטים לחשוב שפרשן הכדורגל הוותיק איציק אהרונוביץ הוא קשוח ואגרסיבי, אני הכרתי אהרונוביץ אחר. כשביקשתי לראיין אותו, אמרתי לו שאני רוצה לשמוע את סיפור חייו, פחות הכדורגל, יותר החיים.

בקרוב יחגוג אהרונוביץ את יום הולדתו ה- 65, הוא מתגורר עם רעייתו ציפי בעתלית, אב לשלושה בנים ושבעה נכדים, עליהם הוא מדבר כשאהבה מציפה את עיניו ופניו מתרככים.

אהרונוביץ הוא איש עסקים, כדורגלן עבר במכבי והפועל חיפה, עיתונאי ספורט ופרשן כבר מעל לשני עשורים. עד שהתבסס במעמד הזה, לאהרונוביץ הייתה ילדות לא קלה. הוא נולד בחיפה, ילד סנדוויץ במשפחה בת ארבעה בנים ושלוש בנות. אביו, פישל היה ימאי ואמו קלרה עקרת בית שגידלה שבעה ילדים בדוחק. הוריו שרדו את השואה ועלו מרומניה.

"הייתי ילד שמחפש רק לשרוד", הוא מדהים אותי במשפט הפתיחה, "היינו משפחה מאוד ענייה, גרנו בחדר אחד בסימטת קישלר, לא הייתה לי פת לחם לאכול. הייתי הולך עם נעל של בן ונעל של בת, כי הייתי מקבל את הנעליים של אחיי ואחיותיי הגדולות. כשהייתי בגיל הגן, בפורים, כשהייתי צריך להתחפש, הייתה לי אחות בכיתה ד', שהייתה בזהירות בדרכים ונתנו לי את התלבושת שלה כתחפושת. ידעתי להגיד באידיש 'אמא תני לי לחם עם מרגרינה' מגיל מאוד צעיר".

אהרונוביץ מתאר ילדות ענייה מאוד בשכונת מצוקה הגובלת בפשע של שנות ה-50 וה60. "מגיל צעיר הבנתי שאם לא אדאג לי ולאחי עוזי, שהיה גדול ממני בשנה וארבעה חודשים, לא נשרוד. כל הזמן שמרתי עליו ודאגתי לו, בגיל שבע הבנתי שאם לא יהיה כסף, לא יהיה לי מה לאכול ואולי אמות מרעב. הבנתי שאם אאסוף סמרטוטים או נחושת במשקל, לא יהיה קל וברחוב יפו היה מישהו שהיה קונה ממני תמורת לירה, עד שגדלנו והתחלנו למכור פרחים. כשהלכתי לבית הספר, הראש לא היה בכיתה ובגלל זה למדתי שמונה כיתות בקושי. את כל מה שאני יודע למדתי מעצמי, גרתי בשכונת פשע והכרתי את כל הפושעים הכי גדולים בחיפה".

כילד אהרונוביץ התמודד עם הישרדות כלכלית ובכיתה ח' כשסיים את בית הספר העממי, לא המשיך לתיכון ויצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. קצת לפני כן התחיל לשחק במכבי חיפה. "אבא שלי היה ימאי ולא ראינו אותו כמעט, אבל הדבר היחידי שאבא שלי עשה טוב, היה לקחת אותי יד ביד בגיל 11 למגרש כדורגל, הוא דיבר עם המאמן ברומנית וזרק אותי למגרש. כולם דיברו עלי, שאני שחקן מיוחד, המשחקים של הילדים היו תמיד לפני המשחקים של המבוגרים ואנשים היו באים לראות אותי במיוחד. בגיל 16 כבר שיחקתי בקבוצה הבוגרת, אני חושב שאני השחקן הכי צעיר ששיחק בבוגרים כבר בגיל 16 וארבעה חודשים, ובהרכב הפותח. עדיין לא התגלחתי אפילו, כזה כישרון הייתי".

את רעייתו ציפי הכיר מילדות, מאחר והתגוררו בשכנות. אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. "מגיל צעיר ראיתי ילדה יפה במרפסת והתחלנו לצאת בגיל 15. בגיל 16 היא נכנסה להריון. אמא שלה לא הייתה מוכנה שהיא תתחתן איתי, היא הלכה לבית המשפט המחוזי, אבא שלי בא איתי, למרות שהייתי כבר חייל בן 19. אמא שלה נכנסה ללשכה של השופטת ברחוב חסן שוקרי, והשופטת שאלה אותה למה היא לא רוצה שאתחתן עם הבת שלה. אחרי שהשופטת שמעה הכל, היא התעצבנה עליה, אמרה לה שאני חייל, כדורגלן וילד מפורסם, לא איזה עבריין, ילד שמעולם לא היה מעורב עם עבריינים, היא לא הבינה למה אמא של ציפי מתנגדת לנישואים. השופטת לקחה את החותמת ובעצבים אישרה לנו להתחתן".

באוגוסט 1973 התחתנו השניים בקזינו בבת גלים, כשכל קבוצת הכדורגל השתתפה בחתונה. "אמא שלה השוויצה כל הדרך לחופה, אבל אחרי החופה הלכה הביתה. למרות שהיא לא רצתה בי, אני נשוי לבת שלה כבר 46 שנה ועם הזמן היא למדה לראות בי חתן טוב".

בגיל 20 כבר היה אבא לאייל, אחרי שלוש שנים נולד קובי ואחרי 6 שנים נוספות נולד בן הזקונים איתי. כיום, קובי ואיתי מנהלים את העסק שלו. "אני רחוק שמיים וארץ מאיך שאבא שלי היה אלי ואל האחים שלי. רק אתמול דיברתי עם אחי ישראל שחי בפריז ואמרתי לו שאם אני חושב על גיל חמש, אני לא זוכר את אמא מחבקת אותי פעם אחת וגם לא את אבא. למרות שאבא שלי היה גאה בי ואהב אותי יותר משבעת האחים, כי הייתי ספורטאי מגיל אפס. מעולם לא קיבלתי מההורים שלי אגורה אחת שחוקה להתחיל את החיים ואני מאחל לכל בית בישראל, שההורים יתנו לילדים כפי שאני נוהג בילדים שלי ביד חמה. כשהילדים היו קטנים, הייתי מטורף עליהם, הרבה חיבוקים ונשיקות וכשגדלו, כמובן זה פחת, היום מפעם לפעם אני מחבק אותם, אבל היום יש לי את הנכדים והם מטורפים עלי. הבית שלי תמיד מלא בילדים, זה הכי כיף".

אהרונוביץ שיחק כחלוץ במכבי חיפה ובמהלך השנים עבר למגוון תפקידים אחרים, רק כי היה מספיק מוכשר כדי לשחק בכל תפקיד ללא בעיה. "המאמנים קלטו שאני מבין את כל המשחק וסמכו עלי", הוא אומר.

במכבי חיפה שיחק עד שנת 1980, בתקופה שהייתה קבוצה לא יציבה. "בקושי היו לנו בגדים לשחק, היינו מכבסים את הבגדים בבית. הרווחנו גרושים אבל ההשקעה שלנו הייתה הרבה יותר גדולה ממה שהשחקנים משקיעים היום, ואני חושב שהיינו שחקנים הרבה יותר טובים, אני אומר את זה כפרשן".

אהרונוביץ עבר לשחק שנה אחת בהפועל חיפה ואחר כך עבר לבית"ר חיפה, כי שם שילמו יותר. "עם בית"ר עליתי ליגה ולקחנו אליפות ודווקא איתם הרווחתי הכי הרבה כסף מהכדורגל בישראל. שיחקתי עד גיל 39, אז עברתי ניתוח בכתף ונאלצתי לפרוש".

בהתחלה שימש כיועץ מקצועי של אלי גוטמן, שהתחיל בדיוק לאמן בליגת העל ובסופו של דבר גוטמן ביקש ממנו להיות עוזר בהפועל בית שאן. בדרך, היה מייעץ מניסיונו לכל מי שביקש ולאו דווקא בתשלום.

"יום אחד, נועם רגב שלח את אחד הכתבים שלו דורון בן דור לקחת ממני תגובה על ידיעה שקרית שנכתבה עלי ועל גוטמן. משום מקום קיבלתי טלפון מנועם רגב, ששאל אם אני מוכן לעשות כפולה על המשחקים בין הפועל חיפה ומכבי תל אביב והפועל חיפה והפועל תל אביב. עשיתי לו את הכתבה בטלפון והוא היה בשוק טוטאלי. זה נמשך שבוע ועוד שבוע עד שאבי סלומון, שהיה עורך הספורט בעיתון כלבו ראה את זה ונגנב. אחי עבד בכלבו באותה תקופה, אז והוא שלף אותי והתחלתי לכתוב כתבות כפולות כל שבוע, ככה התחלתי בעיתונות. מאמנים היו קוראים את הכתבות, מתקשרים ומתעניינים וככה התחברו אלי מאמני כדורגל מדן ועד אילת. הם למדו להתייעץ איתי, אברם גרנט, שהוא חבר טוב מאוד שלי, כמו אח, אפילו שאימן בצ'לסי הגעתי אליו למשחק מאוד חשוב ותרמתי את תרומתי הצנועה לניצחון על מנצ'סטר. גוטמן שהיה חבר כמו משפחה, שחקנים שגידלתי כמו יניב קטן שגדל לי על הברכיים, הייתי האבא הספורטיבי שלו. כמובן שעזרתי להמון מאמנים בחיפה לקחת אליפויות. תרמתי בידע שלי לאורך שנים, עד שיום אחד החלטתי להפסיק והתחלתי להיות פרשן אמיתי, כמו שצריך, לא אחד שמעניין אותו לייעץ. ברור שאני עונה היום לשחקנים ומאמנים אבל מפרשן יותר כעיתונאי".

הוא לא ממש דופק חשבון, אהרונוביץ נחשב לאחד הפרשנים הקשוחים שאומר כל שעולה בראשו. יש לו הרבה מה להגיד על קבוצות הכדורגל החיפאיות של היום והוא אפילו לא מהסס.

"מכבי חיפה עם סגל השחקנים שלה כיום, לא תגיע לשום מקום", הוא יורה, "הקבוצה נמצאת ברחוב ללא מוצא, השחקנים בינוניים ובשביל להגיע לקדקוד הכדורגל הישראלי, לקחת אליפות זה בלתי אפשרי. כדי להיכנס לפלייאוף העליון מכבי לא צריכה מאמן, היא תיכנס בכוח האינרציה, לא צריכים כאלה תקציבים ענקיים. מטאפורית, רק כשיגיעו לפה 11 כוכבי כדורגל, רק אז מכבי חיפה תחזיר עטרה ליושנה. לגבי הפועל חיפה, זהו מועדון שכונתי משפחתי וצריך לסגל שם סגנון משחק שונה ממה שהורגלנו אליו בשנים האחרונות. עם השחקנים הנכונים, שחייבים להיות התקפיים, וחלוצים שיודעים להכריע משחקים, אז אפשר יהיה לחשוב על פלייאוף עליון, כי עונה של ניר קלינגר כמאמן יכולה לחזור אחת לעשרים שנה. אם ניקח בחשבון שבשנות ה-70 הם זכו בגביע ולפני עשרים שנה עם גוטמן הם זכו באליפות, אז תעשו חשבון. אני אגיע לירח לפני שהם ייקחו אליפות".