ילד נצחי

העיניים המחייכות של אודי פישר, שסלל את דרכו בעולם הבידור דרך הדמות אודי שיגעאודי, לא מסגירות את העצב הרב שהוא סוחב מילדותו, מה גם שזה לא מפריע לו לפזר אהבה וצחוק בכל מקום אפשרי, העיקר שתחייכו  

הפנים היפות של אודי פישר (31) מחיפה לא מסגירים את החיים המורכבים והלא פשוטים בכלל שעבר. הילד ההיפר אקטיבי שתמיד רצה לבלוט, סימן מטרה והגשים אותה ולאט לאט יצר את אודי שיגעאודי, דמות שבאה להצחיק, ילדים ומבוגרים כאחד, דמות שבאה לפזר הרבה אהבה.

פישר עדיין מתגורר בחיפה, אבל מדי יום יוצא לכיוון אחר ומופיע בכל רחבי הארץ, מקרית שמונה ועד אילת. הוא נולד בחיפה, בן בכור ואח לאחות הצעירה ממנו בחמש שנים. "הייתי ילד שובב, חמוד שכולם מתאהבים בתלתלי הבלונד שלו, היפר אקטיבי", הוא נזכר השבוע. "תמיד הייתי ליצן, בולט במסגרות בהן הייתי. עברתי חיים לא פשוטים, אני חי בלי אמא מגיל עשר. היא חולה בנפשה, היום גרה בדירת רווחה עם בן זוג, נכה צה"ל ואני לא בקשר איתה, לא דיברתי עם אמא שלי המון שנים".

פתאום מאחורי העיניים היפות ותלתלי הבלונד מתגלה סיפור לא פשוט, אבל פישר משתף. "עד גיל עשר חייתי איתה בתוך בית, עם אחותי ועם אבא שלי גבריאל, איש מקסים שנפטר לפני חמש שנים. אמא אובחנה כחולת סכיזופרניה וזה בא לידי ביטוי אצלה, בקריזות, באלימות, בחרדות. היא לא תפקדה, לא עבדה, לא טיפלה בנו אף פעם, הייתה יושבת במיטה, לוקחת כדורים וצורחת, הרביצה לכולנו. אבא שלי היה אריה, בישל, כיבס, עבד, פרנס וטיפל. אבא שלי היה גיבור, רוב הגברים שנתקלים במצב כזה, הולכים, אבל הוא ויתר על עצמו. על הקבר שלו רשמנו שהקדיש את כל חייו לגידול ילדיו. המטרה והייעוד שלו היו להביא ילדים לעולם ולטפל בהם. הוא הגיע מבית נורמלי, עולה חדש מהונגריה, עלה לארץ בגיל שבע וראה בבית מודל נורמאלי, גידל אותנו כמו שצריך. לא היה חסר לי כלום אף פעם, היה לנו קשר מאוד עוצמתי וחזק".

אומרים שהליצנים הכי גדולים, הם האנשים הכי עצובים. אני שואלת אותו אם גם אצלו הצחוק כיפה על העצב והוא עונה ללא היסוס: "לחלוטין הליצנות שלי כיפתה על העצבות. פעם מאוד רציתי להיות שחקן כדורגל, בידור לא היה בראש שלי, תמיד הייתי מחפש לברוח מהבית ולהיות בולט בחוץ, לחפש תשומת לב. זה הגיע דרך הכדורגל, הייתי שחקן מצטיין במכבי חיפה עד גיל 17 וחצי, שיחקתי בנבחרת ישראל ובאמת הגעתי עד לקבוצת הנוער של מכבי חיפה, היה לי עתיד מבטיח. בגיל 17 וחצי נפצעתי מאוד קשה ברגל, משהו שגרם לי לנכות והחלום שהיה לי, לקנות לאבא בית ולצאת מהחיים הקשים, התנפץ לי בפרצוף. לקחתי את המצוקה בבית מגיל 11 ועבדתי למען חלום ומטרה. הייתי הולך מבית הספר לאימונים, פורק שם את הכל, אבל ככה ברחתי מסמים ומאפשרות לרדת לעולם, שיכולתי להגיע אליו בקלות מהמצב בו הייתי נתון. תמיד ברחתי להצלחה, להוכיח לעולם. חייתי בכרמל, תמיד היו סביבי ילדים עשירים ומוצלחים ולי לא היה ככה, אבל זה דחף אותי יותר, תמיד רציתי להיות טוב, אם זה בספורט, או להיות בולט בכל מקום. אז לא הבנתי, היום אני מבין שהתעסקתי לברוח לטוב ולא לרע".

ביום שנפצע נקלע פישר למשבר שארך שנה וחצי. בשיא המשבר, הגיע טקס הסיום של כיתה י"ב ופישר, איך לא, מצא את עצמו במרכז הבמה. "הגיעו שני במאים מוכשרים וצעירים, שזיהו את הפוטנציאל. בן לילה, בתוך שבועיים של חזרות, ממקום של כדורגלן במשבר, מצאתי את עצמי בתפקיד ראשי על הבמה ולמרות כל המוכשרים שלמדו תיאטרון במשך שנים, תפסתי תפקיד מרכזי לפניהם ושם גיליתי שאני אוהב את הבמה".

חולה תשומת לב

בצבא תכנן להיות שחקן מצטיין, אבל עם הפציעה לא ממש ידע מה לעשות. הוא ניסה להגיע לקורס מדריכי ספורט וחשב שדרך שירות קרבי, יוכל לעשות את זה. "עברתי את כל השלבים, הייתי חייל מצטיין בקרבי ואז רצו להוציא אותי להיות מפקד טירונים בקרק"ל. כל כך התאהבתי בחייל, שכבר לא עניין אותי להיות מדריך ספורט ונשארתי, הפכתי להיות מפקד לוחמים והשתלבתי בגדודים. בשנה האחרונה שלי הפכתי להיות מדריך קליעה במתקן אדם".

בחופשת השחרור שלו, לקחה אותו בת הזוג שלו לאילת, שם ירד לו האסימון שהיווה את תחילת דרכו המקצועית "במלון ראיתי צוות בידור, ראיתי מישהו שנראה כמו יהודה לוי שמפעיל את הילדים וכולם מתחילות אותו. החברה שלי אמרה לי: 'תראה איזה חתיך הוא'. הסתכלתי עליה, הסתכלתי עליו ואז אמרתי לה: 'שומעת, עוד חצי שנה אני פה, מחליף אותו וכולן ירצו אותי'. אחרי חי שנה זה באמת קרה. ירדתי לאילת עם אותו זיכרון, השתלבתי בצוותי הבידור של רשת פתאל ומאז מצאתי את המקום שלי. כל תשומת הלב שחיפשתי כל השנים, הרצון הזה לגעת ולהצחיק אנשים, הרגשתי שהגעתי למקום שלי. מבחינתי זה מין פאזל, שהתחבר לאט והכל היה ברור מראש, בורא עולם כיוון אותי בדרך והעביר אותי דברים, שלא הייתי יכול להיות מי שאני, לולא עברתי אותם. מאותו הרגע שהגעתי לאילת הפכתי להיות המלך של אילת, הכי בולט. אם הייתי תמיד הכי בולט וגדלתי בחיפה, שנחשבת בסך הכל לעיר תרבותית, לא משוגעים פה, הגעתי לשם עם אנשים מכל הארץ והבנתי שאני הכי בולט גם שם. הבנתי שהבמה מרפאת אותי".

אחרי שנה וחצי של מלכות באילת, יצא לטיול של אחרי צבא וכשחזר, המשיך לעבוד במלונות רשת פתאל בטבריה וים המלח. "עבדתי בים המלח בתפקיד מאוד גדול, כשהמצב של אבא תפס אותי לא מוכן. הוא חלה בסרטן המעי הגס, הבנתי שהוא חייב לעבור ניתוח ואני חייב להיות לצדו. עזבתי את הכל, הייתי לפני פרימיירה של הצגה, רצתי איתה שבועיים ועזבתי בשיא ההצגה וזה היה צעד מאוד משמעותי, אבל לא הייתה לי ברירה. חזרתי הביתה לאיזה תקופה, סעדתי אותו והוא הבריא והתגבר. יצאתי לעשות את אחת העונות הכי יפות שהיו לי, ניהלתי צוות בידור באוניית נופש 'וונוס', שם התחככתי בזמרים גדולים שעלו לאונייה ועשיתי שם חייל, שם קיבלתי החלטה ללמוד משחק בתל אביב. אבא הצליח לעבור את זה בשלום, אבל כשהתחלתי ללמוד משחק, זה חזר לו. בשלב הזה הוא ניסה טיפול אחד של כימותרפיה, ראה מה זה עושה לו ונשבר. אחרי שמונה חודשים הוא נפטר, הוא לא רצה להילחם".

פישר למד משחק מול מצלמה והתחיל להשתלב בהצגות ילדים ובתחום הבידור במרכז הארץ, כמנחה אירועים. "התחלתי להשתלב בחברות גדולות כמנחה, עם כל הניסיון שהבאתי מאילת ומהספינות. לאט בניתי לעצמי עסק משלי, חברה להפעלות לאירועים, חברת בידור, שתחתיה יש שחקנים ומנחים, תלבושות מרהיבות ובין היתר, אני עושה הפקות ימי הולדת, בר מצווה, ואני עדיין הלב של העסק. יש לי עוד מנחים, שחקנים ורקדנים, אבל המוצר החזק זה אודי שיגעאודי. זה טיפוס כמו טילטיל, ילד נצחי, ילד הטירוף והאנרגיה, שהחליט לשגע את העולם ומספק שירותי בידור לילדים, מבוגרים, לנוער, מרים אנשים על הרגליים. לכל גיל אני מתאים את התוכן שלו. הכל אני מביא אותנטי ואמיתי, בקסם שאי אפשר ללמוד או לקנות במכולת. בשנה שעברה נכנסו לבית האח הגדול ועשינו הפעלת בריכה, אני עובד עם חברות תקשורת מאוד גדולות. מוכרים אותי לאירועים, תחת השם אודי שיגעאודי, אז אני נחשף להמון במות גדולות, ימי כיף וגיבושים בחו"ל, חברות הייטק, ימי עצמאות, על בסיס יומיומי. אלו הם חיי, לא תמיד זה קל בזוגיות".

אני שואלת אותו מה החלום, כי זה נשמע שהצליח לסמן הרבה מאוד סימני וי על הרבה חלומות שהיו לו. "פעם היה לי חלום, שכשנכנסים לתל אביב יראו שלט חוצות של אודי שיגעאודי. ככל שהעסק גדל, מבלי להגיע לטלוויזיה, הבנתי שמה שחשוב בחיים זה להיות מאושר, ואז החלום על שלט חוצות פחות עניין אותי, אלא יותר להיות מאושר ולהצליח בחיים, להתפרנס בכבוד, לחייך, להיות תמיד סביב אנשים שאוהבים אותך ולקבל אהבה. לפני כמה ימים ציינו עשר שנים למותו של דודו טופז. היום אני מבין שיש לי המון חיבור אליו, קיבלתי מתנה מאלוהים, אבל גם שריטה. אני לוקח אותה למקום הכי בריא שיש, אבל אני חולה תשומת לב. אני לא ליצן רק על הבמה, אני אודי שיגעאודי גם בחיים, ככה אני מציג את עצמי בחיים, אתם תיכנסו לקרקס שלי".