נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

"אמא, הנה אשה מתה על המיטה"

אני יושבת על מיטה באיקאה, מסביבי המון אנשים, הורים עם ילדים, עגלות ותינוקות, הרבה רעש. המיטה מוצבת בתצוגת חדר לדוגמה של ילדה בת עשר, אני בוחנת מסביב את הפרטים שיוצרים הרגשה של חדר אמיתי, ביניהם בגדי בלט תלויים על קולב, שולחן מחשב עם מנורת לילה, ספריית מדפים ועליה ספרים ורודים ושעון צבעוני תלוי מלמעלה. שטיח ורוד עם פרפרים.
‌הכל צבעוני וממש עושה נעים בעין ובגוף, לא יודעת למה נמשכתי דווקא אל החדר הזה, אבל אני מחליטה להתפזר עם גופי הלא ילדותי על המיטה
‌ועוצמת עיניים.
‌שוברת את הראש מאיפה החדר הזה מוכר לי, הרי לא היה לי חדר כזה בילדותי. אצלנו בבית ישנו על מזרנים, בכפיות, כל האחים, חמישה ועוד שלושה שהצטרפו עם הזמן ואף אחד לא התלונן, לא חלם אפילו שתהיה לו מיטה משלו. פינות כתיבה היו שתיים והיינו אמורים להתחלק כל אחד בתורו, מי שהיה מעוניין כמובן. את שיעורי הבית הכנתי על הרצפה, כדי לקרוא ספר או להתכונן למבחן הייתי יוצאת אל עץ האקליפטוס הקרוב לביתנו ולומדת, פשוט כמו שזה נשמע, בטבע.
‌את תיק בית הספר העשוי מעור ומקושט באבזמים, שרוכסים שני כיסים גדולים מקדימה, העברנו בירושה מאחד לשני, מי שהגיע לכיתה ג' קיבל אותו.
‌אז מהיכן החדר הזה מוכר לי, אני תוהה, אולי מסדרות משפחה אמריקאיות שראינו בשחור לבן, שם לכל ילד היה חדר משלו, ואבא או אמא שהקריאו סיפור לפני השינה. אולי מביקורים בבתים של אחרים בני גילי, שכמעט לכל אחד מהם היה חדר כזה, נעלים ובגדים משלו ותיק בית ספר, רק שלו.
‌השתתפתי בהרבה טקסים בבית הספר ,זכורה לי חוויה אחת במיוחד. לקראת טקס משמעותי גיהצתי חצאית וחולצת תלבושת יפה יפה, אבל לא היו לי נעלים חורפיות מתאימות לעמוד איתן על הבמה במעמד הזה. אז לקחתי את הנעלים של אחותי, שהייתה גדולה ממני בארבע שנים, ופשוט עליתי לבמה כשאני גוררת את רגליי ברעש שנשמע כמו הרעש של נכדתי בת השנתיים, כשהיא נועלת נעלי עקב של אמה וגוררת רגליים בכל רחבי הבית.
‌לא התביישתי, זה היה להיות או לחדול.
‌מי שגרם לי להתבייש הייתה דווקא המורה שצעקה עלי ועלבה בי.
‌אני צוללת וצוללת בזיכרונות העמוקים שלי וממש מריחה את הספרים והמחברות של כיתה א', ונכנסת לשלווה של ממש.
‌ ואז אני שומעת קול שאומר: "אמא, הנה אשה מתה על המיטה".
‌זינקתי וברחתי למחלקת כלי מטבח.
‌שתהיה שנת לימודים פוריה לכולכם