נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

"בוקר שלישי של סליחות ותקיעת שופר בבית הכנסת ברחוב שלי, הביאו אותי אל מקור ההשראה שלי"

השעון המעורר לא צלצל הבוקר, מה שהביא את בעלי לזנק ממיטתו כשהבין, שהוא עומד לאחר לעבודה. כמו תמיד, בריטואל קבוע ומאורגן, הוא נכנס למקלחת ואני מחכה לתורי, כמו היינו עובדים מסורים במפעל בסין.

אני מנצלת את הרגעים האלה ופותחת חלון לנשום את התרחשויות הבוקר. לשמוע את המיית היונים, את מנועי המכוניות הראשונות שעוזבות את הרחוב, את נביחות הכלבים. נושמת ומרגישה געגוע לקריאת התרנגול של השכנים שלי בכפר ילדותי, שהייתה משכימה את כולנו מוקדם מאוד בבוקר.

 בתחושה מפנקת אני מכסה את עצמי בשמיכה, לעוד כמה דקות של תנומה, ומרחוק מתגנבת לאוזני שירת השופר מבית הכנסת השכונתי. בהתחלה הצליל נשמע כמו שירה חלשה, אחר כך כבר שמעתי אותו בעוצמה עד שהגוף שלי התעורר.

וזה לא סתם.

החיבור שלי לבית הכנסת היה מקודש, מאז ומעולם, ולא רק משום הבית הדתי מסורתי שגדלתי בו, או החינוך לאהבת התורה והמנהגים, אלא מסיבות רבות נוספות, שלעיתים איני מוצאת די מילים להסביר אותן.

בית הכנסת בכפר שלי, היה מרכז מפגש עבור התושבים בשבתות בחגים ולפעמים באסיפות דחופות. אבי הצדיק, שהיה שליח ציבור וגבאי והיה מנוי על ניהול בית הכנסת כארבעים שנים, דאג לו כמו לילד שלו. הלביש אותו בווילונות חדשים שתפר בעצמו, הקפיד על הניקיון, ארגן שליחי ציבור בצורה מסודרת, התכתב עם משרד הדתות ויידע אותם שיש בכלל ישוב כזה על המפה (אני יודעת את זה, מכיוון שאני הדפסתי את המכתבים האלה במכונת הכתיבה הענתיקה שלו). ועוד כהנה וכהנה.

כילדה, אבא נהג לקחת אותי אתו לתפילות שישי ואני הייתי מחכה לו בחוץ, ולו רק כדי שיחזיק את ידי כל הדרך חזרה הביתה לקידוש. אלה היו רגעים של חיבור רגשי עמוק ביני ובינו.

לאורך שנים הקפדתי להגיע לכפר הולדתי בערב ראש השנה. את אווירת החג יכולתי לחוש כבר בנסיעה על הכביש המוביל אל הכפר. משהו באוויר בישר חג, וכשהתקרבתי לבית הורי, קיבלו אותי ריחות התבשילים של אמי, המרק התימני, הפיתות מהטאבון אצלה בחצר, השולחן הערוך, עליו מונחים בקעריות שלל פירות שנועדו לברכות החג, נרות החג מפיצים אור חגיגי במיוחד וריח מתוק ומיוחד התפזר באוויר, ריח של בית.

כששעת התפילה הייתה מגיעה, הייתי הולכת אחרי ענן לבן ויפה של מתפללים, עטופים טלית, צועדים בדרכם אל בית הכנסת. שם, בעזרת הנשים הקטנה, התפללתי בכוונה גדולה. כך היה תמיד, גם אחרי שהפכתי להיות אמא לילדים.

הייתי מתבוננת במרבד הלבן של האנשים מתנועעים כעצים ברוח, אל מול ארון הקודש, וחוזרים בקול אחרי שליח הציבור בתפילה שנשמעה כמו זמזום דבורים.

אני עדיין שומעת את קולו החזק והרועם של אבי מוביל את התפילה ונדמה כי השמיים נפתחים לשמעו. אבא מניף את השופר הארוך למעלה, הטלית מחליקה אל זרועותיו, אבל פניו מכוסות בה.

תקיעה. שברים. תרועה.

בכל צליל שמעתי את שברון של הלב של אבא.

אני זוכרת כמה הייתי נרגשת ואיך הזדהיתי בצורה מוחלטת עם כאבו, על אף שמעולם לא ידעתי ולא שאלתי אותו מדוע הוא כל כך כואב.

מרותקת אליו הייתי בוכה מהתרוממות רוח, העור שלי נעשה חידודין חידודין ממש כמו עכשיו, כשאני נזכרת בזה. כמה קדושה שרתה במעמד הזה.

בוקר שלישי של סליחות ותקיעת שופר בבית הכנסת ברחוב שלי, הביאו אותי אל מקור ההשראה שלי, הבית של אבא ואמא ובית הכנסת בכפר הולדתי.

בינתיים המקלחת התפנתה ואני מקיצה מזיכרונות ופונה לקבל את היום.