לגיל אין משמעות, לחיים כן
צילום: עצמי
" גם אתמול היא לבשה את החולצה הזאת", היא אומרת במבטא כבד.
"נו, זה ידוע, היא לא מחליפה חולצות". עונה לה השנייה באותו המבטא ומוסיפה עוד משפט בשפה, שזיהיתי בסופו של דבר כהונגרית.
הן מפטפטת זו עם זאת בהונגרית, מתובלת ברומנית וגרמנית, מעין טריק אולי כדי שלא יבינו אותן.
נשים בגיל השלישי וקצת יותר, בתסרוקת אסופה ומסודרת למשעי, מחוזק בספריי סמיך (שהקשה עלי את הנשימה), מחשש שחלילה תזוז איזו שערה סוררת ממקומה.
הן מתיישבות לאט לאט לידי סביב השולחן. "מה שלומך", שואלת גברת מגונדרת שמתקרבת אל השולחן. "קומסי קומסה", עונה לה הוותיקה לצידי ומיד קולחת בין השלוש שיחת ביקורת על עניני תרבות והווי.
ריח הלחמניות המונחות בצורה מסודרת על הצלחות מציף את האולם הרחב ומביא אותי באופן ברור מאליו לזיכרונות של לחמנייה עם שוקו בקייטנות הקיץ בילדותי בעמק.
לאט לאט נכנסים לאולם עוד אנשים, גברים ונשים מלווים במטפלים זרים, כולם לבושים בגדי שבת. הנשים מקפידות על מראה אסתטי ומתאימות שרשרת לחולצה ואודם ללק על הציפורניים.
ערבוביה של בשמים מתפזרת לה ושיחות קולניות ממלאות את החלל, כאילו לא נפגשו שעות. אני מביטה בשעון ונרגעת, יש עדיין זמן עד קבלת השבת. אני משתוקקת לקפה, אבל אין כאן, רק מיץ תפוזים, מים ולחמנייה.
על הבמה עומד שולחן מכוסה במפה לבנה ועליו עומדים פמוטים ונרות שבת דולקים, חלות שבת ויין. תיכף יעלה הגבר התורן ויערוך קידוש, אבל קודם עולה האחראית על מהלך הערב ומציגה את התוכנית לשבת.
היא מזמינה מישהו לערוך קידוש ועד שהוא עולה אל הבמה יש התלחשויות בקהל, אבל מרגע שהוא מתחיל לקדש, דממה ויראת קודש. אף רחש לא נשמע וכולם עונים "אמן".
אני מתבוננת בהם, רובם יוצאי אירופה, בני שמונים וקצת יותר, חלשים ואולי קצת חולים, אבל אף אחד לא מוותר על הקידוש, אף אחד לא מוותר על המסורת, כולם מגיעים לאולם במיטב מחלצותיהם, כדי להיות חלק מקבוצה, חלק בתוך עם.
בכל פעם שאני מגיעה לשיר לפניהם אני מתמלאת תקווה ורצון מחודש לחיים. את השורות האלו אני כותבת ממש מולם בשולחן, מחייכת אליהם ומתמלאת בחום ואהבה.
יש חיים אחרי גיל שמונים והם מלאי תרבות וחברה ופעילות, שנותנת הרגשה שהכל נצחי. אפשרתי למחשבה על אמא שלי ועל געגועיי אליה להתגנב למוחי וחייכתי.
עכשיו הגיע תורי לעלות לבמה.
אני מאחלת לכולנו להגיע לגבורות ואף יותר, ושנזכה לחיים טובים, אמן.