מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
צומחת מתוך הכאב
צילום: עצמי
הרופא שלי אסר עלי להגיע אל בית החולים לבקר את אבי ,אבל מרדנית שכמוני, נכנעתי לרגשותיי ונסעתי לבית החולים העמק, לחמש דקות עם אבא, לא לפני ששמתי מסכה וחלוק כהגנה. חמש דקות, שכללו נשיקה חטופה במצח, ליטוף וברכה לראש השנה ואיחולים להחלמתו המהירה.
אבא מצדו כבר שקע בסידור התפילה לראש השנה שהבאנו לו, מתעלם כמעט ממני וממי שנכח בחדר וזה מוכר לי כל כך, מכיוון שלאורך חייו, תורתו הייתה לפני הכל.
בחזרה הביתה, מוצפת דמעות שהסתירו לי את הכביש, נכמרו רחמיי על אבא, שמחמיץ לראשונה בחייו את תפילות ראש השנה בבית הכנסת עליהן היה אמון כל חייו, לחלוקת חזנים, תקיעות שופר ועוד. חשבתי לעצמי כמה חזקה אמונתו וכמה הוא דבק בה שהוא מקבל עליו את הגזרה הזאת להיות מאושפז.
באחת מחיתי את הדמעות והתגאיתי בו.
האמת היא ששאבתי ממנו כוח, שהכל יהיה בסדר, שהכל לטובתו והוא יצא מבית החולים והכל ישוב לקדמותו. נרגעתי.
זמזמתי לעצמי שיר תפילה בטעם תימני והרגשתי שהדמעות מאיימות לפרוץ שוב, אבל הפעם עצרתי אותן ודיברתי אל עצמי בקול, סוקרת את השנה שעברתי, שהייתה לא פשוטה עבורי.
גופי הפתיע אותי ואותת בסימני אזהרה שלא שעיתי להם, אז עברנו התקף לב, אני והגוף. אירוע הלב הזה היה רב משתתפים ,שנכחו במחשבותיי, כשעברתי צנתור מבחינה רפואית וצנתור בחשיבה ובהתנהלות.
בימים האלה שם, בהמתנה לצנתור, עלו במחשבתי מיליון רגעים וחוויות, אנשים ורגשות. על מי כעסתי, את מי אהבתי, מי שיקר אותי ומי הבטיח ולא קיים, ומה ואיך פעלתי מולם.
האם הייתי ישרה, טובה או כנה, ועוד כהנה וכהנה, מעין יום כיפור ארוך על המיטה במחלקה הקרדיולוגית. בשעות של בהייה בתקרה וכתיבה ללא מעצורים, בחנתי את האנשים, כיצד הייתי מולם, כיצד נהגתי.
לא התעייפתי וזה היה מאוד נכון לי.
אחרי שהשתחררתי, למדתי לאט לאט איך גופי מתנהל ומתקשה בביצוע פעולות שהייתי רגילה לעשות בתנועות מהירות ומחשבה מהירה. כל דבר לקח זמן, למשל להרים את הידיים למעלה או לצאת לצעידה, או סתם להכין קפה. כל תנועה שפעם הייתה ספונטנית, נמדדה שוב ולפעמים כמעט ויתרתי והתייאשתי.
שלא לדבר על כמות הכדורים שעלי לבלוע בשנה הקרובה.
אז נתתי לו זמן, לזמן והחלטתי להילחם על עצמי, קודם כל על הגוף. יצאתי לצעוד כל בוקר, בהתחלה 10 דקות במשך שבוע ואחר כך עליתי בהדרגה, עד שעה כמעט, עד שחזרתי לעצמי הספורטיבית, כמעט באופן מושלם.
בכל שבוע כמעט, עליתי למיון עם מיחושים בחזה, שהתבררו ככאבים של התקף חרדה, ובתוך כך חזרתי לשיר ולהופיע ולצייר.
מערבולת שלמה של רגשות לא מוכרים ובכי כמעט מכל דבר (זוכרת שבכיתי כשראיתי סרטון שבו מצילים צב שנלכד ברשת דייגים). בכיתי כל כך הרבה בשנה הזאת, על אחי ועל אמי, על אכזבות מאנשים, על מילים קשות שנאמרו לי, כן כן וגם ריחמתי על עצמי, על עוולות שקראתי עליהן, על העולם, על שינויי האקלים.
כמעט נואשתי. הכאב היה גדול מדי והשפיע על הגוף, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לשקוע בכאב יותר, הגוף נתן לי את כל הסיבות לשמור על נפשי.
ההתמדה והעקביות של ילדיי, נכדתי ובעלי, החזירו בי את פעימות החיים והרצון לחיות, כמו גם הקהל שעודד אותי לחזור לשיר, אבל מעל הכל, הייתה זאת האמונה בבורא עולם שחיזקה אותי.
אינני יודעת בוודאות מדוע זה קרה לי, אולם אני יודעת שהיה זה שיעור שהייתי צריכה לעבור, ועצם העובדה שאני עדיין כאן, יש לה משמעות, ייעודי בעולם הזה עדין לא הושלם.
אומרים שבכל דבר רע יש דבר טוב, בעבר זה נשמע לא אפשרי מבחינתי, היום אני יודעת שזה תלוי בפרספקטיבה שבה את בוחנת את הדברים.
גמר חתימה טובה לכולם.
