נערה עם צמה ארוכה/ איילה לוי קלוסקי

גרעינים

הוא פורק את הקניות מהסופרמרקט בכל שישי ומניח כל מוצר במקומו, מוצרי חלב וירקות במקרר, פסטות בארון וכן הלאה. איכשהו, הוא תמיד משאיר את שקית הגרעינים הארוזה היטב על השולחן, ספק שוכח, ספק מתלבט היכן מקומה. חודשים הייתי מניחה אותה בחופזה בתא ההקפאה, כדי לא להיכנע להרגל שלי לפצח חצי חבילה. לאחרונה התפתיתי ופתחתי את השקית. לאט לאט שחררתי את הדבק מהנייר המקופל ובזהירות פתחתי את השקית.

ריח חזק של קלייה עלה באפי. נשמתי עמוק ובבת אחת הייתי במקום אחר, כמו קיבלתי כנפיים ובמהירות שיא עפתי שנים אחורה. עצמתי עיניים, אפשרתי לריח הגרעינים הטרי לחדור אל ריאותיי ותמונות וקולות מהעבר, עלו למול עיניי.

אתם מבינים, בשנות השבעים, גרעינים היו מצרך חובה כמעט בכל בית בישראל.  גרעינים מכל הסוגים, חמנייה, אבטיח וגרעינים לבנים.

אצלנו במשפחה, באופן קבוע כשהסתיימה ארוחת שבת, היו מוגשים אל השולחן מיני פיצוחים, כשהמלכים ששלטו וניצחו על הכל היו הגרעינים השחורים. ולא, לא דובר על צלחת קטנה של גרעינים, אלא קערה גדולה עמוסה במעדן השחור המפוספס הזה, שהרי כל אחד מאיתנו לקח בחופן ידו ערימה של גרעינים, פעם אחר פעם ולא הסתפק במעט. בלי משים, בזמן קצר הקערה הייתה מתחסלת.

אני חוזרת למציאות, שולפת גרעין אחד, מפצחת אותו בין שיניי, מתענגת על הטעם וממשיכה לעוד אחד ועוד אחד, כשעיניי עצומות. כל טעימה הזכירה לי דבר אחר. למשל, בעמק בו גדלתי, כולם ידעו שבעפולה יש את מלך הגרעינים "מגדן". כל מה שנפשך חפצה מצאת שם, מגוון עשיר של פיצוחים. זה היה מסלול ההליכה שהביא אותי לתחנה המרכזית ומשם בחזרה הביתה לכפר.

 כנערה נמשכתי אחרי הריח החזק של הגרעינים והקפה שהתערבבו להם יחדיו,  וכמו אחרי עשן שיצא ממנורת הקסמים של אלדין, מכושפת הלכתי אחריו. נכנסתי לחנות ובחלל הלא גדול עמדו מכונות ענקיות שערבבו את הגרעינים בסיבובים, מסביב אנשים מחייכים הביטו אלי. הייתי מתעכבת שם, נושמת עמוק ריח בושם אלוהי, לוקחת מעט בשקית קטנה ועולה לאוטובוס. עד שהגעתי הביתה, השקית חוסלה.

ככל שהמשכתי לפצח עלו תמונות נוספות. בערבי שישי, אחרי ברכת המזון היינו האחים מפצחים בכזאת מהירות, כמות כל כך גדולה בלהט כזה, העובדה שסיימנו כמה דקות לפני כן את ארוחת ליל השישי, לא השפיעה כהוא זה. היינו עושים תחרות מי יסיים הכי מהר את הכמות הגדולה ביותר.

או למשל, שדות החמניות הענקיים בעמק, שצבעו את העיניים שלנו בצהוב ובשעות השקיעה היינו רצים כילדים בין הענפים של החמניות, מגרדים גרעין שטרם הבשיל וטועמים. כל אלה עלו ובאו עם כל גרעין שפיצחתי. הרגשתי צביטה בלב. יכולתי לשמוע את אבי מהמהם בקולו, רודה באחיי שיפסיקו לפצח גרעינים וישובו ללמוד תורה.

או להריח את הקובנה והסחוג שהיו מונחים על השולחן בשבת בבקר. הרגשתי חם בלב וגעגוע גדול, עד שצלצול הטלפון שלי קטע את הזיכרונות, אך לא את פעולת השיניים שלי.

סיימתי את השיחה ולתדהמתי גיליתי, שהקערה עלתה על גדותיה מקליפות של גרעינים שפיצחתי תוך כדי שהייתי שקועה בזיכרונות.

מאז, בכל שישי אני פותחת את שקית הגרעינים, מניחה בקערית כמות יפה ומתיישבת לפצח. לא מחביאה אותם יותר במקרר, אלא, נוסעת איתם למקום אחר.