אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא

כששירן אסרף מקרית חיים נישאה בגיל 24, היא מיד רצתה להפוך לאמא, אבל בדרך להורות המיוחלת, עברה הפלות וניתוחים ברחמה. לפני חמישה חודשים ילדה את ליה ואין מאושרת ממנה, אבל היא רוצה להוות השראה לנשים ואומרת: "אל תוותרו"

החלום הכי גדול של אישה, באשר היא, הוא ללדת תינוק וליצור המשכיות בעולם. הרבה תינוקות נולדים לעולם, רק לאחר שאמא שלהם נלחמת כדי שזה יקרה. שירן אסרף (31) מקרית חיים היא אחת מהן. הסיפור שלה מעורר השראה, בעיקר לנוכח העובדה שלא ויתרה על חלומה להיות אמא, והצליחה.

היא התחתנה בגיל 24 ונכנסה להריון די מהר, אבל מתוך ארבעה הריונות, אחד היה מחוץ לרחם ושלושה נפלו בשבוע התשיעי להריון, מה שגרם להידבקויות ברחם. "אחרי ההפלה הראשונה, כנראה שלא הוציאו את הכל וגרמו לי להידבקויות קשות מאוד ברחם", היא מספרת השבוע, במשך ארבע שנים עברתי שבעה ניתוחי  היסטרוסקופיה, וגם אחרי כל הריון, כדי לנקות את הרחם".

אסרף החליטה ללכת לרופא בכיר, שיטפל בה באופן פרטי, אבל אחרי שנכנסה להריון והעובר נפל בשבוע השישי, הרופא איבד תקווה לחלוטין. "אני אחת שאוהבת לקרוא מחקרים ולדעת כל דבר, אז החלטתי ללכת לרופאה מומחית לפריון, שראתה אותי ואחרי שהתחלתי לספר לה את כל הסיפור שלי עצרה אותי וביקשה שנפתח דף חדש. היא שלחה אותי לקבוע תור לרופאה מומחית להיסטרוסקופיה בבית החולים אסותא, שם ניתחו אותי במשך שעה. בסיום הניתוח, הרופאה אמרה שהרחם שלי לא תצליח להביא ילדים ודיברה על השתלת רחם מאימא שלי, אימוץ ופונדקאות.
 הניתוח הזה והטיפולים שעברנו הובילו אותי ואת מתן למשבר זוגי, אחרי שמגיל 19 אנחנו ביחד, החלטנו לנסוע לטיול בגיאורגיה עם עוד זוג חברים ומסתבר ששם נקלטתי להיריון".

כשחזרו בני הזוג אסרף מגיאורגיה, יצרה איתה קשר הרופאה שניתחה אותה וביקשה לקבוע ניתוח המשך. "אמרתי לה שעדייו לא קיבלתי מחזור מאז הניתוח והיא המליצה לי על כדורים לקבלת מחזור. מתן אמר לי שאני נראית שונה ומוארת ושכדאי לי לעשות בדיקת הריון, אמרתי לו שאצלי לא קורים ניסים. בכל מקרה עשיתי בדיקה בערב והיא יצאה שלילית. בבוקר למחרת החלטתי לעשות עוד בדיקה, כי בכל זאת אומרים שכדאי לבצע את הבדיקה בבוקר ואז ראיתי שני פסים. הלכתי לעשות בדיקת בטא כל יומיים והיא הוכפלה. כשהגעתי אל הרופא, הוא עשה בדיקת אולטרסאונד ואמר שהוא לא רואה שק ברחם, כנראה שזה הריון מחוץ לרחם. הוא שלח אותי דחוף לבית החולים כרמל".

בדרך שלחה אסרף הודעה לרופאה שניתחה אותה, שהיא בדרכה אל בית החולים. הרופאה הגיעה יחד עם חמישה רופאים נוספים, שבדקו אותה וגם הם לא ראו הריון ברחם.

"אחד הרופאים אמר לי: 'את אופטימית, אבל זה לא יעזור לך הפעם'. הרופאים רצו לתת לי תמיסה להמסת העובר, אבל שאלתי אותם אם הם רואים בוודאות שההריון נמצא מחוץ לרחם. כשהם אמרו לי שהם לא רואים בוודאות, אמרתי להם שזה כנראה ברחם. הם רצו לאשפז אותי אבל לא הסכמתי. למרות שהפחידו אותי, שהריון מחוץ לרחם זה מסוכן ויכול להיגרם לי נזק, העדפתי ללכת הביתה ולחכות עוד יומיים לפני שמחליטים. החלטתי לשמור את השבת והתחננתי לאלוהים שישמור לי את ההיריון הזה".

כשחזרה אל בית החולים, הרופאים כבר ראו שק ברחם, אבל גם אז אמרו לה שהוא נראה לא תקין ומוארך. "אותי זה בכלל לא עניין, העיקר שיש שק ברחם", היא אומרת. "אמרו לי לבוא להיבדק אחרי שבוע, כי יש דופק לעובר אבל השק לא סימטרי. ככה הייתי כמה ימים, הלכתי לעבודה והמשכתי כרגיל. יום אחד, תוך כדי שאני יושבת במשרד, פתאום אני מרגישה משהו נופל ממני. רצתי לשירותים והרגשתי שאני חייבת לכווץ את הרגליים, לסגור אותן כדי לשמור על העובר, אבל בשירותים נפל ממני גוש בגודל של כבד הודו. התקשרתי מיד למתן, שהיה בדרך לארוחה מפסקת אצל אמא שלו, כי זה היה צום ט' באב והודעתי לו שחייבים להגיע לבית החולים בהקדם. הייתי בשבוע 6 ובבית החולים ראו דופק של העובר. הרופאים אמרו שבגלל הניתוחים שעשיתי, זה גרם לצוואר הרחם להיות פתוח כמו בלידה. מה שחשבתי שהיה ההפלה, היו בעצם קרישי דם שהיו בדפנות הרחם בעקבות ההידבקויות. מה שקרה הוא שהעובר דחף את עצמו פנימה אל הרחם ודחק את קרישי הדם החוצה. הרופאים הגדירו את זה כהפלה בלתי נמנעת וגם הרופא הבכיר במחלקה אמר שאין פה סיכויים".

קרישי הדם המשיכו ליפול ממנה וכל יומיים היא נסעה אל בית החולים, חלשה ומותשת. "הגעתי כבר לשבוע שמיני ולא ויתרתי. חפרתי וקראתי כל דבר על המצב שלי וגיליתי שניתן לעשות קשירה לצוואר הרחם. אמרתי את זה לרופאים, כי הבנתי שאין לי מה להפסיד. הרופאה שניתחה אותי בזמנו, אמרה לי שהעובר בכלל לא בר חיות ובכל מקרה קשירה כזו מבצעים בשבוע 13-14 להיריון, כנראה שאני היחידה בארץ שביצעו לה את זה בשבוע מוקדם יותר. אחרי הרבה התעקשויות שלי, מנהל המחלקה הסכים לבצע את הניתוח לקשירה, אבל לפני שנכנסתי לניתוח הוא רצה לעשות אולטרסאונד. במהלך הבדיקה, הרופא עשה פרצוף של אדם שלא מאמין שההליך הזה ישפר את הסיכוי להיריון,  שסתם עושים את הניתוח. בעלי שהוא אדם מתון, כמו השם שלו ורגוע בניגוד אלי, התעצבן ממש, ואמר לרופא שככה אין סיכוי שהוא נכנס לחדר ניתוח. התעקשתי לקרוא לרופאה שניתחה אותי ושהיא תיכנס יחד איתו לניתוח. לא עניין אותי כלום, התעקשתי שהיא תהיה איתי ולא הסכמתי שהמרדים ייגע בי לפני שהרופאה מגיעה. דרשתי מנהל המחלקה שיצלצל אליה ויגיד לה להגיע. לא התביישתי להגיד לו שאני רוצה לשמוע שהוא מתקשר אליה ורק כשהיא הגיעה, הסכמתי שירדימו אותי. אז גם אמרתי למנהל המחלקה: 'אתה עוד תרצה ליילד אותי'".

לא להקשיב לרופאים

אסרף עברה את הקשירה, שהסתברה כדבר חיובי והצליחה לשמור על העובר שלה עד השבוע ה-21 להריונה. "הכל היה מושלם, הייתי בשמירה חלקית עד כמה שאני יכולה לשבת ולא לעשות כלום. בשבוע 21 הגעתי לרופא המטפל שלי, שאמר לי שצוואר הרחם מאוד קצר וכל תזוזה שלא במקום, יכולה להוביל ללידה. זה גרם לי להבין שאני חייבת להיות בשמירה מוחלטת, וגם זה עד כמה שיכולתי. בשבוע ה-24 התחלתי להרגיש כאבי גב נוראיים וגם התחילו לי צירים קלים. באמצע הלילה כבר הרגשתי שמשהו נוזל ממני, ועוד לפני שהספיק להביא לי מגבת, ראיתי את הפקק הרירי יורד".

בני הזוג מיהרו להגיע אל בית החולים ובדרך, ירדו המים. "תכל'ס הרגשתי הקלה שהלידה מתקרבת, עברו עלי חודשים מתישים פיזית ורגשית, עם הרבה לחץ ורציתי כבר ללדת את התינוקת שלי. התאשפזתי בבית החולים כדי למנוע לידה מוקדמת וכל יום הרופא המטפל שלי היה מגיע אלי למחלקה, מדבר איתי ובוכה יחד איתי, מתחנן שאשמור על העובר שאני מחכה לו כל כך. כשהגעתי לשבוע 29 כבר ביקשתי שיילדו אותי. הרופא הבכיר במחלקה חזר מחו"ל והיה מופתע שאני עדיין במחלקה. כשהוא בדק אותי, הוא אמר שהשלייה מתחילה להידבק לרחם וזה מסוכן. הוא המליץ על ניתוח למחרת וזה היה תאריך הלידה של חמותי, אז ביקשתי שזה יהיה יומיים אחרי וזה מה שהיה. יומיים אחר כך הכניסו אותי לניתוח קיסרי וליה נולדה במשקל 950 גרם".
התינוקת ליה נולדה בריאה מעבר למה שהרופאים ציפו ובתחילת דרכה נאלצה להיעזר בתמיכה נשימתית מינימלית. "עברנו חודשיים וחצי בפגייה, כשכל יום מעלים לליה את המינון של האוכל. כל פעם היא עלתה קצת ועוד קצת במשקל, שאבתי חלב ולא ויתרתי. בפגייה קראו לליה הנסיכה של הפגייה. הייתה לי אמונה, לא פחדתי שליה נולדה פגית, הגעתי למצב שאין לי מה לאבד והבנתי שאם אלוהים רצה שאהיה בהיריון, אחרי כל מה שעברתי, התינוקת שילדתי בטוח תשרוד. במהלך ההיריון שאבתי את האמונה מהעובר, שאם קיבלתי אותו אז יש לזה סיבה".

יום השחרור של ליה מבית החולים היה מאוד מרגש, בפרט בבית המשפחה, שם התקיים קרנבל של ממש. "כולם חיכו לנו בבית, חברים ובני משפחה והייתה חגיגה גדולה. גם האירוע שעשינו אחר כך היה מרגש מאוד, הרב אילן בכר, שליווה אותי במשך כל ההיריון ערך את האירוע. היום ליה בת שנה וחמישה חודשים ושוקלת תשעה וחצי קילוגרמים ואני רוצה לומר לנשים שמתמודדות עם דברים כאלה, לא להקשיב לרופאים וללכת בדרך הנכונה להן. תאמינו, כי מה שהחזיק אותי זו האמונה".