אמיתי מהחיים/הדס לוי

"תפסיק לבכות כמו תינוק", זו רק אני או שגם אצלך זה ככה? מתי בכית בפעם האחרונה

כן נכון, לפעמים יש סיבות עמוקות, צורבות ומוצדקות לבכי, ובאותם מצבים החברה מאשרת לנו לבכות, בעיקר זה קורה כשאנחנו נפרדים ממישהו יקר או מאיזו תקופה בחיינו.

האם העולם השתגע? האם לבכות הוא דבר רע? אני זוכרת שבכיתי רגע לפני החופה שלי וברגע בו ראיתי לראשונה את פרי בטני יוצא לעולם. על מה בכיתי? על החיים. בכיתי על הכאב, על היופי, על רגע שיותר לא יחזור, על העתיד שאני לא יודעת לספר לעצמי ועל זה שאני יכולה יותר ונגמר לי הכוח.

בכיתי כשנפלתי מהאופניים בכיתה ד' וכל הפנים שלי נפצעו, בכיתי כשהחבר הראשון שלי, לא היה מי שחשבתי שהוא, בכיתי כשרבתי עם חברה, בכיתי כשכעסתי שלא מבינים אותי, בכיתי בלי לחכות שיאשרו לי שזה בסדר לבכות.

בכיתי כשהילדים שלי נפלו, בכיתי ליד הילדים שלי. בכיתי לבד בלילה וסתם בכיתי באמצע עוד יום בחיי.

בכיתי מרוב עייפות, מרוב האחריות שהונחה על כתפיי בעבודה או בבית כאמא, ואף פעם לא שמעתי את המשפט "תפסיקי לבכות".

לא מזמן, שמעתי מישהו אומר את זה לילד שלו ומאז, יצא לי לשמוע את אותו המשפט בווריאציות שונות.

"למה אתה בוכה?".
"תפסיק להתבכיין?".
"אתה תינוק? אז למה אתה בוכה?".

כך השבוע מצאתי את עצמי מול הבת שלי כשהיא בוכה. היא בכתה ותוך כדי דיברה, ובכתה ובכתה. הבכי הלך והתגבר ואיתו גם הווליום שלו
לאט לאט התחלתי לבעבע מבפנים וכמעט הוצאתי את אותם המשפטים מהפה שלי, אבל בכוחותיי האחרונים נשכתי שפתיים, וביקשתי ממנה לא לדבר ולבכות יחד. "תסיימי לבכות ואז תדברי איתי ותסבירי לי למה את בוכה", ביקשתי. ואכן כך עשתה.

ערוץ תקשורת חדש נגלה בפני שתינו והצלחתי להבין מדוע היא בחרה לבכות ומה ניתן לעשות בעניין.

כשמישהו בוכה. יש לו סיבה. נקודה. אפשר לאפשר לו לסיים לבכות ואז לשאול בפשטות מה הוא צריך ואיך אפשר לעזור לו.

אני הדס, אוטוטו בת 37, ואתמול בכיתי.
נעמדתי באמצע המסדרון בבית והוא פרש את ידיו. נשענתי עליו, ידיו עטפו אותי, הדמעות שלי הרטיבו לו את החולצה המכופתרת והוא אמר: "תבכי ממי, תבכי עד שיבוא לך להפסיק".