הנערה עם הצמה הארוכה / איילה לוי קלוסקי

דקות לפני הצפירה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, בחרתי לשבת בבית קפה שכונתי במקום מגורי, משהו משך אותי לשם במקום לחזור הביתה.

הזמנתי קפה, אבל הטעם היה מר, הוספתי ממתיק, אבל ללא הועיל. גם כשהזמנתי קפה חדש, גם הוא היה מר ורע.

אין דבר שיכול להמתיק את קפה החיים, ביום הקשה הזה, יום נורא  שמרכז בתוכו את כל הצער והכאב של העם הזה. וכאילו אין לנו מספיק ימי זיכרון, לנספים בשואה, לחללי צה"ל והנרצחים בפעולות איבה, צום גדליה ,תשעה באב, יום הכיפורים, כאילו נגזר עלינו מלמעלה להיות בכאב תמידי.

ואז הגיעה הצפירה.

רעש של כיסאות נגררים לאחור, המוזיקה פסקה באחת ורחיצת הכלים במטבח מעולם לא הייתה דוממת כל כך. כולם נעמדו, חלקם בראשים זקופים למעלה, חלקם בראשים שמוטים, פנים בוהות דרך השמשה. 

הרמתי את מבטי וראיתי מבעד לחלון בית הקפה את המכוניות נעצרות באמצע הכביש ואנשים נעמדים דום לצד דלת רכבם, כל אחד הלך לאן שהמחשבות לוקחות אותו.

מסיטה את מבטי הצידה ורואה גבר דומע אוחז תינוקת בידיו. אחד מהעובדים מתקשה להסתיר את רגשותיו הדמעות מכריעות אותו והוא משפיל מבט ממבוכה.

אני מוצאת את עצמי בוכה ומרגישה שגופי רועד. מבלי לחשוב פעמיים, שלפתי את הטלפון וצילמתי את הרגע המיוחד שלנו, תיעדתי את מה שמחבר אותנו לשתי דקות.

הצפירה הסתיימה ואז, העיניים שלי פגשו את העיניים שלו. שנינו בוכים והעיניים הושפלו במבוכה. "אני  מרגישה בדיוק כמוך", אני רוצה לעודד אותו.

"ככל שהשנים עוברות קשה לי יותר לזכור את חבריי לגדוד", הוא אומר בקול שבור, "ועכשיו, כשאני אבא לילדים, אני בוכה יותר, כי אני בוכה עבור ההורים והמשפחות".

ביום הזיכרון לחללי צה"ל בחרתי לצאת מביתי ולחלוק את הרגע המצמרר הזה, עם אנשים, זרים ככל שיהיו, הם בני עמי.

אחים לצער.