הנערה עם הצמה הארוכה / איילה לוי קלוסקי

רק בשביל לקבל חיבוק

בכל פעם שהנחתי את ראשי על ברכיה, אמא הייתה מעבירה אצבעות על ראשי הקטן הקלוע בצמה, בתנועות גירוד שהזרימו את הדם בקרקפת או ליטוף בכריות האצבעות.

ככה היא הייתה מרגיעה את עצמה מכובדו ומעולו של היום ועל הדרך, מפנקת גם אותי. אלה היו רגעים של חיבור עמוק ונצחי ביני לבינה.

ואף בבגרותי, כשאני כבר אמא בעצמי, לא חדלה מלעשות כך ואני התמסרתי בשמחה והעברתי הלאה לילדיי, את אותה חוויה בדיוק.

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מעבירה קצה של סיכה או עיפרון בין תלתליי, עוצמת עיניים ונרגעת לכמה דקות.

עושה רושם שהנוהג הזה של אמא הקדים את זמנו. עם השנים מצאתי בכל מיני חנויות רוחניות סוגים שונים של מסרקים  או מסרגות ופטנטים אחרים שנותנים את אותו אפקט הרגעה, או כפי שאחרים מתארים, זה מעביר בהם "צמרמורות בכל הגוף".

אני קוראת לזה מסאז' לראש ולנשמה.

כולנו זקוקים לחיבוק וליטוף, חיבוק חיצוני שעוזר לנו לחבק את עצמנו ולהתחבר פנימה. זה מביא אותי לחיבור שלי אל אמי, שפתחתי בו.

 בחיבוק, אנחנו מקבלים תחושה של חום ואהבה, כמו ילד מאמו.

בוויקיפדיה כתוב: מחקרים מראים שיש לזה השפעה פיזית משמעותית: "חיבוק פשוט מסייע בהורדת לחץ הדם ובהפחתת לחצים' החיבוק מדכא לחץ נפשי".

ואני אומרת, שבסופו של דבר הכל מתחבר אל הלב, אל הרגשות ואל התחושות.

לפעמים חיבוק יכול לסלק את הכעס או הצער שחשנו, ממש רק כמה דקות לפני, ויש חיבוק שפשוט נותן הרגשה של שייכות, שגורם לך להרגיש שאת לא לבד.

יש אנשים שנרתעים מחיבוק או מלחיצת יד ויש כאלה, כמוני, שמחבקים ומנשקים כל הזמן, טוענים ונטענים ברגש, חולקים ומקבלים.

לפעמים אני חושבת לעצמי, שלו ניתן היה לקבוע קוד התנהגותי אוניברסלי, לאמירת שלום בחיבוק, אולי היו נמנעים מאבקי כוח ואלימות מיותרים בעולם כולו, אבל זאת תמימות טהורה לחשוב כך.

אני חוזרת במחשבתי אל ידיה של אמי ותחושת הרוגע שהייתה לי, ומבחינה שאני עושה את אותו דבר על ראשה הקטן של נכדתי, עד שנרדמה.