"הפועל חיפה זה הבית שלי"

לידן דלויה התברג בצוות המקצועי של הפועל חיפה ויודע שיהיה מאמן בכיר. אולי זה בא מהבית, אביו מיקי דלויה השריש בו את הפועל חיפה מאז נולד. בריאיון חושפני הוא מדבר על אביו, על הדרך שעבר, על הפרידה משרון מימר ועל האוהדים

אני מגיעה אל המסעדה והדלת נפתחת לכבודי. "חיכינו לך", אומר בעל המקום. בזמן שאני חושבת על שזה שנכון, יש לי כרטיס מועדון, אבל לא חשבתי שאני לקוחה מועדפת, בעל המסעדה ממשיך ואומר: "לידן אמר שתגיעי לפניו, מה תרצי לשתות?". מכאן הכול ברור.

את לידן דלויה אני מכירה מאז הייתי ילדה, שני שפירנצקים מלאי תשוקה לחיים, שרוצים לטרוף את העולם. נפגשנו שוב באמצע שנות ה-20 שלנו באימון פתיחה של נתניה, אני עיתונאית והוא חלק מהצוות המקצועי, שמחים לראות מישהו שאנחנו מזהים, מישהו משלנו.

אנחנו יושבים אחת על אחד ואולי זה לא הוגן, אבל די בקלות אני מפריכה את הטענה שלו, שיש לו קושי לדבר. אולי קשה לו להתרגש, אבל אותי הוא מרגש.

לידן דלויה (30) הוא חלק מהצוות המקצועי של קבוצת הפועל חיפה ובמקביל, הוא מאמן את קבוצת נערים א' של המועדון. הוא תמיד ידע שיתעסק בספורט, אולי כי קיבל את זה בירושה מאביו, מאמן הכדורסל מיקי דלויה.

הוא נולד בשכונת שפרינצק בחיפה, יש לו אחות אחת ואמא שעוסקת בתחום ההנדסה. "גם אחותי מתעסקת בהנדסה, היא הלכה עם אמא, אני הלכתי אחרי אבא", הוא אומר השבוע.

החיבור לספורט בא לו מאז שהוא זוכר את עצמו. "אבא שלי היה ספורטאי, שחקן כדורסל מוכר בהפועל חיפה ושחקן כדורגל במכבי חיפה", אומר דלויה. "הוא תמיד היה פועליסט ובזמן הצבא, היה צריך לבחור. הוא היה מוכשר בשני המשחקים אבל העדיף ללכת לכדורסל, הגיע רחוק לליגת העל, היה מאמן ועד היום הוא מאמן, אתמול הוא לקח אליפות הנוער של נהריה. מגיל חמש חייתי את זה והחיידק שלי תמיד היה הפועל חיפה".

הוא מעיד על עצמו שהיה ילד שובב ואת תהליך ההתבגרות הוא עובר עד היום. "הייתי שובב, אהבתי לעשות שטויות, להיות עם חברים, אבל תמיד מרכז העניינים היה כדורגל. כבר בגיל שש שיחקתי בהפועל חיפה, עד גיל 16. פחות אהבתי לימודים, אבל הגעתי אל בית הספר כדי לשחק כדורגל".

דלויה נולד בסוף שנות השמונים והכדורגל שהתחנך עליו, הוא לא עולם הכדורגל של היום. "היום עולם הכדורגל יותר טכנולוגי, יותר מתודי. בתקופה שלנו המאמנים היו נגד מרדנות. הגישה שלי היא קודם להביא את השחקנים אלי, כמו אח גדול.

אין קבוצה שהייתי בקריירה שלי, מילדים ועד גדולים, שלא התחברו אלי. כשהייתי צעיר, היה אנטי על מאמן. עכשיו, כשאני נפרד מהקבוצה שלי בסוף עונה, אני מרגיש כמה הם מחוברים אלי, כמה היה להם כיף העונה וכמה הם למדו. המטרה שלנו היא לגדל ספורטאים ובני אדם, בגלל זה אני תמיד אומר, שמאמן צריך לשפר את השחקנים שלו בשלוש דרכים, מקצועית, מנטאלית וחינוכית, שזה לא מובן מאליו.

כמאמן, גם במגרש וגם מחוץ לו, אני מאוד פדנט, חשובים לי הפרטים הקטנים, זה חלק ממה שמוביל אותי, אני פרפקציוניסט, למרות שזה גם הרבה פעמים פגע בי".

דלויה מתייחס לתקופה בה היה צעיר ונהג לקחת הכל ללב, בשם הפרפקציוניזם.  

"כשהייתי שחקן, עד שיותר התבגרתי, הייתי לוקח דברים קשה אם לא היה הולך לי. היו ימים שהייתי יושב 16 שעות על המחשב כדי להבין למה לא הלך ואיך אני מתקן. לאט לאט הבנתי שכדורגל זו חוויה בחיים. הייתי מאוד שחור או לבן, לא היה לי את האזור האפור. מאז שראיתי מאמנים, מנטורים כמו דראפיץ, שבשבילי הוא אחד היקרים שפגשתי בחיים, ראיתי איך הוא מתנהל, את הרוגע והשקט שלו. זו דרך שאני רוצה ללכת בה והלוואי שאצליח".

חוויה לחיים

הריאיון מתקיים 24 שעות לאחר שבני יהודה זכתה בגמר גביע המדינה ודלויה מפרגן לקבוצה הקודמת שלו, מכבי נתניה. "הם הגיעו למקום שאני הייתי אמור להיות בו ושמחתי בשבילם שהם הגיעו למעמד. מהרגע הראשון שהגעתי לנתניה ראיתי שזה מועדון שהולך רחוק ויצליח. יש להם בעל בית שמטפח שחקנים מגיל צעיר ואתה מרגיש את החום. גם אם יש לך תקציב כמו של מכבי תל אביב, אם זה לא מתחיל מלמטה ויש הרגשה ביתית של השחקנים הביתיים, זה לא יצליח, בסוף בלונג ראן זה לא יתחבר. וזה מה שאייל עשה, הוא נתן לילדים הקטנים להרגיש את הבוגרים, בעל הבית בא לכל משחק של ילד קטן, מחבק, אומר לו שלום. שמחתי בשבילם, הם אלו שנתנו לי את קפיצת המדרגה לבוגרים, אספתי חוויה לחיים ולמדתי הרבה, אבל חזרתי הביתה ואין כמו לחזור הביתה בסוף".

דלויה שיחק עד גיל 24 ואז פרש מהמשחק ומיד החל לאמן. "הייתי שחקן בינוני, אבל מוביל. ליגה שנייה בנוער,, ליגה שלישית בבית"ר חיפה, בבוגרים, הייתי שם שמונה שנים והם אלה שנתנו לי צ'אנס להיות מאמן. בהתחלה גם שיחקתי וגם אימנתי וראיתי שאני טוב בזה. אחרי שפרשתי, בשנה הראשונה הייתי מאמן עם תשוקה, רק אחרי שנה הבנתי כמה המשחק חסר לי".

דלויה החל ללמוד חינוך גופני במכון ווינגייט, עבר לעבוד במחלקות הנוער ברעננה והתעסק הרבה בלימודים ואימון. אחד הצעדים המשמעותיים היה כשבגיל 28 עבר למכבי נתניה והחל לאמן בצוות הבוגרים. "כרגע אני מאמן כבר שנתיים בליגת העל,

נכנסתי כאנליסט מוגדר, אבל אני ממש מעביר אימונים".

דלויה מתייחס לעובדה שהמאמן שרון מימר התפטר אחרי חצי שנה, לאחר רצף של 11 משחקים ללא ניצחון. "יואב כץ לקח אותי אחרי שעזרתי לניר קלינגר בקטנה, אבל ההצטרפות שלי לצוות המקצועי היה כששרון הגיע. זה בנאדם, שמהרגע הראשון נכנס לכולנו ללב, למועדון, לאנשים, גם בתקופות הפחות טובות, זו הגדולה שלו. הוא התנהג לכל אורך הדרך אותו הדבר, תמיד כיבד. לצערנו הייתה תקופה, שלא כל כך הלך, אולי זו קארמה. לכל הצוות המקצועי היה חלק, אבל שרון לקח את האחריות, הרי אי אפשר לשחרר את כולם. הוא עמד כמו גבר, לא משך את זה אפילו שנייה אחת. הצוות, המועדון, כולם רצו שיישאר, גם מסביב לא היה קל, מבחינת קהל. אני חושב שהוא עשה טוב להפועל חיפה, משהו חדש עם הרבה חום.

גם שחקנים שדיברו איתי היו מאוד מאוכזבים כשהוא הלך. זה לא שאני כזה רגיש, חבר קרוב שהביא אותי למקומות טובים, עזב, וכל דבר כזה מעלה אותי, לא שובר.

אם אני רוצה להיות מאמן ברמות הגבוהות, אני צריך להוכיח מי אני, לא ליפול לשם. היו לי תקופות של משברים בכדורגל, אבל אני לא לוקח את זה למקומות כאלה, אני רואה את זה כחוויה הכי גדולה שלי. מכל ניצחון הכי קטן צריך לשמוח ויום למחרת להתחיל מחדש. רק מי שמתעסק בכדורגל יכול להבין כמה ניצחון ותואר זה שמחה ואין הרבה. זה גם מה שאני מחנך את הילדים, לשמוח ולהמשיך הלאה. אתמול לקחנו תואר ומחר יום חדש, בשביל זה אנחנו עובדים. היינו על גג העולם כשניצחנו, אבל כשלא הלך, לא נשברנו, ממשיכים לנקודה הבאה".

את האכזבה הכי קשה שלו כשחקן הוא כבר לא ממש זוכר, במעומעם הוא מזכיר על ירידת ליגה עם בית"ר חיפה כשחקן בנערים. אבל האכזבה כמאמן עדיין צרובה בו.

 "השנה עם הפועל חיפה בבוגרים, רצף האירועים שקרו, אנרגטית דברים קורים

ואני שמח שזה קרה לי עם אדם כמו שרון, כי בזכותו הרגשתי שלא הגיע סוף העולם".

השאיפה המרכזית שלו כרגע היא לאמן בליגת העל. "אני אהיה מאמן בליגת העל, זה ההישג שלי. בישראל אין אומץ לתת לילד בן 31 לאמן את הבוגרים וזה לא צריך להיות ככה. אני רוצה להיות קודם מאמן בהפועל חיפה, זה הבית שלי, יש בו אנשים שאני אוהב. אני מאמין שזה יסתדר, הפועל מאוד מעריכים אותי, יש שם אנשים שמאוד התחברתי אליהם, הקהל, העובדים, היה לי קל להתאקלם בזכות זה".

אני שואלת אותו, היפותטית, מה יעשה אם מימר יאמן קבוצה בליגת העל ויקרא לו לאמן לצדו. הוא מתחבט ועונה: "הפועל חיפה זה הבית שלי ומאוד יקר לי, אבל הקריירה שלי זה הדבר הכי יקר לי, יותר מכל דבר. אם אראה שאני יכול להתקדם, להצליח ולהתפרנס עם שרון, יש מצב שהייתי עונה בחיוב. אבל יהיה מצב שגם שרון וגם הפועל יציעו את אותה הצעה, אלך על הפועל".

הוא בן 30, כל היום עוסק בכדורגל ואולי זו הסיבה שהוא עדיין רווק. "אני כל היום מתעסק בכדורגל, אם אין לי דייט עם מישהי, אז אני בכדורגל. קשה לי השיחות של אחד על אחד עם נשים, אני מופנם בקטע הזה. עוד לא הגיעה המשהי הזו שתעשה לי את זה, בגיל שלי אני יודע להבחין, בין משהו שאני רוצה לבין משהו שאני פחות מתחבר אליו".

העונה רק הסתיימה ודלויה עוד לא בטוח מה עומד להיות בעונה הבאה, הוא מקווה לטוב. "אני מאמין ורוצה להישאר בהפועל חיפה, חיים אמר שהוא רוצה שאישאר, גם הפועל חיפה רוצים, יש משא ומתן. ממה שהספקתי להכיר, חיים מכוון גבוה,

הוא גם סוג של ווינר, רוצה לבנות קבוצה טובה ברמה גבוהה. יואב מנסה ומשתדל לתת לו את הכלים להצליח, כולל רכש עם שחקנים טובים ואני מאמין שהוא יצליח ויישאר עוד הרבה שנים בהפועל חיפה".

לסיום אני שואלת את דעתו על מחאת האוהדים והוא מיד אומר: "אני לא מתעסק בזה, אבל אני כן יכול להגיד לאוהדים, שיואב עושה הכול בשביל שהפועל חיפה תשתדרג ותגיע בצורה הכי טובה ואטרקטיבית לעונה הבאה. לא נעלבתי מיציאות לא מחמיאות של אוהדים, אבל במקום שרון הייתי לוקח אישית. הייתי בעצמי אוהד, ואני יודע, גם מאמן מרגיש. אני יודע כמה ששרון רצה, כמה הוא התחבר למועדון".