זה הזמן לסלוח

בכל שנה לפני יום הכיפורים, מתקיימות בכל הארץ תפילות סליחה המוניות, אך המקום שמושך אליו בקדושתו אינספור אנשים, היא עיר הבירה ירושלים. אורטל איבגי יצאה לסיור סליחות בירושלים וחזרה נפעמת

בשנים האחרונות, סיורי סליחות בירושלים הפכו לאחד הטרנדים החמים ביותר, למשהו שהישראלים חייבים לעשות לפני יום הכיפורים. אנשים מרחבי הארץ, נוסעים באוטובוסים בהמוניהם לספוג קצת קדושה לפני יום הכיפורים הקרב ובא.

מצטופפים בסמטאות העיר, שרים ברחובות, מצוידים בפתקים מהיקרים להם, באים מכל קצוות הארץ לבקש סליחה, להגיד תודה, לבקש עוד שנה של חיים טובים עד לשנה הבאה בה ניפגש ונבקש שוב.

אני מוצאת את עצמי מצטרפת לנסיעה, כדי לחוות את מה שכולם מדברים עליו ואולי על הדרך, כך קיוויתי, להתקרב קצת יותר לעצמי ולבורא עולם, שהרי לכבודו הגיעו רבבות האנשים וגם אני.

יצאנו בשעה חמש אחר הצהריים באוטובוס מלא באנשים, שכמוני רצו לחוות את העוצמה הזו שכולם מדברים עליה, מין קדושה שיורדת על העיר המיוחדת בעולם, קדושה שבתקופה הזו ייחודית רק לנו, העם הנבחר.

עוצמה של מאות אלפי אנשים שעומדים, כמעט אחד על השני, ושרים בקולי קולות "חטאנו לפנייך, רחם עלינו".

הדרך לירושלים הרגישה כמו טיול שנתי בכיתה י"ב, כולל ההפסקות בדרך. לא באמת מרגישים שום דבר בדרך לעיר הקודש, אבל אני יכולה להישבע, שבשנייה הראשונה שירדנו מהאוטובוס, בנשימה הראשונה התמלאו הריאות באוויר אחר, צח, צלול כיין.

התחנה הראשונה הייתה מרכז מורשת בגין, בה חיכו לנו שני זמרים למופע של פיוטי סליחות במרפסת המרכז, ממנה רואים את חומות ירושלים. האוויר הקר בשילוב הנוף, השמיים זרועי הכוכבים מעלינו וצלילי העוד, הפיצו קסם שמילים לא יוכלו לתאר. השילוב של כל אלה הכניס אותנו לאווירה הקסומה. שרנו ביחד, צילמנו והתרגשנו מכל רגע. כאלה אנחנו, מתרגשים מהפשטות, מהמילים, מהעוצמה שיש בשירים כמו "שבחי ירושלים" ו"זה הזמן לסלוח".

משם המשכנו לסיור במשכנות שאננים, שכונת ימין משה, ראינו את תחנת הרוח של משה מונטיפיורי, אבל זה לא משנה מה ראינו, כי הבתים כולם, הרחובות, האבנים, הפרחים השזורים בהם, כאילו נלקחו מתוך גלויה. לא סתם אומרים שזו העיר המיוחדת בעולם, אי אפשר שלא להתפעל בכל צעד וצעד בה.

למתחם הכותל הגענו קרוב לחצות ומיד נגלה לפנינו שטיח של אנשים, ראשים ראשים של כל האלפים שהגיעו לספוג קדושה. פילסנו את דרכינו מבעד לקהל, אל הקבר של דוד המלך, בכל פינה אפשרית ראינו אנשים שרים ומנגנים, רוקדים וקופצים, שרים שירי הלל ושירי סליחות, כי איך אמר רבי נחמן, העיקר להיות בשמחה.

לתוך הקבר כבר לא הצלחתי להיכנס, כמות האנשים לא אפשרה זאת, אז הגעתי קרוב ככל האפשר ושם, בנקודה הכי קרובה קראתי פרק תהילים, עצמתי את עיני ונתתי לעוצמה להכות בי. הזהירו אותנו שיהיה עמוס, הזהירו וצדקו, אבל זה לא העכיר ולו לרגע, את מנעד הרגשות שאפפו אותנו. לראות כמות כזו של אנשים מתכנסים למטרה אחת, לבקש סליחה מהאחד והיחיד, זה שימחל לנו על חטאינו וידון אותנו לחיים טובים, יכתוב את שמנו בספר החיים, איזו מטרה נעלה.

גם אל הכותל המערבי לא הצלחתי להיכנס, כמו עוד רבים אחרים, אבל בכל מקום אליו הגענו, היו רבבות אנשים שהתפללו ושרו, עד לרגע בו נשמעה תקיעת השופר. בתוך המון האנשים, השתרר לפתע שקט מופתי, ידיים נפרשו לשמיים ולרגע אחד, הופסקו הדחיפות, השירים, הריקודים. לרגע אחד כל אחד התחבר לעצמו, למקום ולבורא עולם, ביקשו מכל הלב הכי חזק שאפשר, בשקט בשקט שייתן לנו עוד שנה אחת של חיים טובים ובריאות, לנו ולכל היקרים לנו.

חזרנו עייפים אך מלאים במצברי אנרגיות, בנפש טעונה לעוד שנה קדימה ובהמון אהבה, בין אדם לחברו בין אדם למקום ובין אדם לעצמו. גמר חתימה טובה.

צפו בתקיעת השופר בכותל: