מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
אורה לפר – מינץ, אמו
בין יום הזיכרון לזוכרים יום יום
יום הזיכרון כבר עושה צעד גדול לקראתנו. בתחנות הרדיו שומעים טיזרים לקראת השידורים. פה ושם אני שומעת אם שכולה שאומרת: "בשבילנו, השכולים, כל השנה היא יום זיכרון". ומעת ועוצרת.
בשבילי כל השנה איננה יום הזיכרון. זה לא אומר שאני לא זוכרת את הילד שלי. בודקת בתוכי מה אומר לי יום הזיכרון, מה בינו לבין "זוכרים" "זוכרת" כל השנה?
יודעת: בשבילי יום הזיכרון הוא מיוחד, שונה מהדרך בה אני זוכרת את בני כל השנה. הוא שונה בהרגשה, הוא שונה באווירה הציבורית. אני מוקירה אותו. את יום הזיכרון.
יש הבדל בין לזכור מישהו (אפילו לאורך השנה) לבין הביטוי רחב ההיקף "יום הזיכרון" המכיל בתוכו גם זיכרון, אבל גם מחשבות על קשר בין מדינה לנופליה, לא רק החֶסֶר אלא גם הערכים המיוצגים, גם הכאב הפרטי של הזוכר וגם להיות עם הכאב של השכולים.
זהו! מצאתי לעצמי את התשובה: ביום הזיכרון הציבור הוא גם עם המשפחות השכולות, לא רק עם הנופל המיוחד שלו. יום הזיכרון הוא לא רק בשביל לזכור, כי רבים רבים מהחברים של רז (ואני בטוחה שגם חברים של נופלים אחרים) זוכרים אותו לאורך השנה ונזכרים בו גם בלי כל קשר ליום הזיכרון.
ביום הזיכרון הם מייחדים עצמם להיות איתו לא רק לשבריר שנייה של היזכרות, להיות עם תמונות ארוכות מחייו, להיות עם חוויות משותפות, וכן, להיות גם עם חסרונו. בתקופה של יום הזיכרון אני מרגישה חופשיה לכתוב, לדבר, להגג על שכול בלי לבחון את עצמי: "רגע, את לא מפריזה? יש לך דברים נוספים בחיים".
בתקופה שבין פסח ליום הזיכרון אני מרשה לעצמי להתמסר לשכול ולמשמעויותיו, ויום הזיכרון תוחם לי את הגבול. מספר ימים לאחריו, שבוע, לכל היותר שבועיים, ו"אקרא לעצמי לְסֶדֶר", לחזור לאיזון (וכבר עכשיו אני נזכרת איך כל שנה מחדש אני נדהמת כמה קשה לי לחזור לשגרה ולכוחותיי אחרי יום הזיכרון).
כן, יום הזיכרון והתקופה שקודמת לו בהחלט קשה לי, אבל מגיע לילד שלי שיהיה לי קשה בעקבות נפילתו, ומגיע לו שאנשים יעצרו את מרוץ החיים, יפנו עצמם ויהיו איתו.
הם יהיו איתו בצורה שונה מאשר לאורך השנה. הם יהיו עם הזיכרונות, אבל גם עם עולם הרגשות שהביאה נפילתו. הם לא יחששו לגעת בכאב.
מבחינתי, אם שכולה, יום הזיכרון איננו מיותר.
סמ"ר רז מינץ, מקרית מוצקין, נפל ב-2 בנובמבר 2001, במהלך פעילות מבצעית בחבל בנימין, מצפון לירושלים. סמ"ר מינץ היה מפקד כוח של יחידת דוכיפת שיצאה לעצור רכב שבו על פי התראה של כוחות הבטחון הייתה אמורה להיות חוליית מחבלים בדרכה לביצוע פיגוע באחד היישובים היהודיים, במתפללים שיוצאים מבית כנסת. הכוח עליו פיקד סמ"ר מינץ איתר את חוליית המחבלים והסתער עליה. בחילופי האש נפגע סמ"ר מינץ מאש המחבלים ונהרג.
