"חזרה אלי האהבה האינסופית"

בגיל צעיר הבין אלעד לידור שמחלה נדירה מונעת ממנו לשחק כדורגל מקצועי והחליט לוותר. רק במהלך התואר הראשון הצטרף לקבוצת קט רגל ומשם החזרה אל כר הדשא הייתה בלתי נמנעת. היום הוא מאמן מכבי נווה שאנן, בעל בית ספר לכדורגל ובעיקר, חי את החלום

אלעד לידור הוא איש רב פעמים. הוא איש מפתח במכבי נווה שאנן, בעל בית ספר לכדורגל, איש חינוך בעל שני תארים ואיש משפחה, אבא לשני ילדים. הוא תמיד מחייך, תמיד נעים, רץ ממקום למקום, חי ללא הפסקה.

אני פוגשת אותו במועדונית בית הספר, שם אני מלמדת תיאטרון והוא כדורגל. יום למחרת, אנחנו נפגשים על הדשא במשחק של מכבי נווה שאנן. אף פעם לא תמצאו אותו מזייף, הוא תמיד שם, נוכח. נתן לי את כל תשומת הלב בעולם, כאילו רק אני קיימת.

לידור בן 32, נולד וגדל ברוממה הישנה, למד בבית ספר הריאלי בחיפה. הוא ילד סנדוויץ בין אחות גדולה לאח קטן, ששיחק אצלו בקבוצה. "אחי הקטן בן 24 והוא כישרון גדול. הוא שיחק אצל אייל ברקוביץ, אבל כשהיה צעיר גילו אצלו בעיה נדירה בדם, שזה אומר שהוא לא יכול לשחק כדורגל מקצועי", הוא מספר. "שום שריר לא התפתח, ולהפך, הוא הרגיש חלש יותר. במשך חצי שנה הוא בדיקות. הכי מצחיק שזה מאוד נדיר וגם לי יש את זה. אחרי שאבחנו אותו, אמרו לכל המשפחה לבדוק. אין שם למחלה הזו, פשוט אחרי מאמץ גופני גדול אפשר להגיע לאשפוז".

האהבה הגדולה של האחים לידור למשחק הכדורגל נובעת אולי מהעובדה שסבא שלהם היה בלם מכבי תל אביב בתקופה שלא היה כסף בכדורגל הישראלי. "סבא שלי היה תל אביבי, אבל אחרי שהפסיק לשחק הוא עבר לחיפה כדי לעבוד באגד. גם אחיו היה חלוץ בהפועל רמת גן בתחילת שנות ה-60. גדלנו בבית של כדורגל ואהבה אינסופית. שיחקתי במחלקות של הפועל חיפה עד גיל 15, אבל הבנתי שספורטאי מצטיין לא אהיה והחלטתי לחתוך ללימודים. הייתי שחקן נחמד, לא הטאלנט הכי גדול, לא הייתי פיזי וגם היו טכניים ממני".

את תקופת בית הספר הריאלי, שם סיים את לימודיו הוא העביר בזכות העובדה שהיה ילד מאוד מצחיק. כשהתגייס לצבא, הצטרף לחיל הים ושירת על ספינת טילים, בתחילה כחיים ואחרי שנה קודם לפקד על טירונים.

אחרי הצבא למד לתואר ראשון במנהל עסקים, במהלכו הצטרף לנבחרת הקט רגל בניהולו ואימונו של אלי לוונטל. "כילד שיחקתי בנבחרת אגד והוא הכיר אותי מילדות, זכר שאני כישרון כדורגל.  במחשבה שניה, כן הייתי כישרון, אבל ויתרתי על זה מהר מאוד. גם ההורים שלי, ששניהם מלומדים אמרו לי להשתחרר מהכדורגל וללכת ללמוד. עם נבחרת הקט רגל עשינו שתי עונות מדהימות, הגענו למשחקי גמר נגד מכבי תל אביב, עשינו טורניר מדהים בחו"ל, חזרה אלי האהבה האינסופית".

במהלך הלימודים לתואר השני הכיר את מי שהפכה, לימים להיות אשתו, הודיה. "בשנייה הראשונה שראיתי אותה, אמרתי שאעשה הכול כדי להיות איתה ובסוף זה קרה". השניים נישאו לפני ארבע שנים והפכו להורים למיכאל ואריאל, בן ובת, אותם הוא מכנה "המלאכים שלנו".

במקביל הוא חזר לשחק כדורגל, לשחק אצל רובי שפירא, שנה ראשונה בליגה ג', שיחק כמחליף ואומר שהאווירה הייתה מדהימה. אחרי שנה וחצי עבר לשחק בנווה שאנן. "הייתי מאוד דומיננטי במרכז המגרש, מאוד נהניתי לשחק שם, זו קבוצה של חברים. בעל הקבוצה שריקי, שנפטר ואני מתגעגע אליו תמיד היה אומר, שהחלום שלו שיהיו לו עוד עשרה מורים למתמטיקה כמוני. הוא היה הבעלים אבל גם אימן, הוא היה גאון כדורגל, אבל איש של פעם. כל עולמו היה מכבי נווה שאנן, היה לו נוח, קבוצה מליגה ג', השחקנים היו כמו הילדים הקטנים שלו, מדברים המון, עוזרים לו בקניות ומזמינים אותו לאירועים. לגמרי ישרצנו משפחה".

לפני שנתיים נפצע והחליט לוותר על המשחק, לא רצה לשקם את הברך. "הייתי שלם עם עצמי", הוא אומר. "אחרי חצי שנה פנה אלי פסו הבעלים ואבי פוקס המנהל וביקשו ממני לבוא לאמן. כששיחקתי שם הובלתי את חדר ההלבשה, הייתי הקפטן והובלתי חברתית, ערכית וגם מבחינת הכדורגל. הייתי שם כולי. זה נראה להם מתאים למרות שלא היה לי ניסיון בתחום ולא תעודה והם נתנו לי את הבמה.

איך שנכנס לתפקיד הודיע שהוא מתכוון לערוך שינויים. והוא שינה. הוא עבר למערך של 2-5-3, העביר אימונים טקטיים בלבד. "השחקנים הבינו אותי, עזרתי לחלוצים להיות כנף וחצי מגנים, הם הלכו איתי. יצרתי גאוות יחידה, שלא משנה מה אתה נותן באופן אישי, אם אתה תורם לקבוצה, זה מעל הכל. ניצחנו שמונה משחקים רצוף, לא הפסדתי נקודה. משום מקום, עם אפס תקציב היינו במשחק מבחן עלייה. הפסדנו לבאקה אל גרבייה ועדיין הצלחנו עד הדקה ה- 90 ועם עשרה שחקנים לתת פייר פייט. זו הייתה חוויה עוצמתית עבורי, הבנתי שאני נהנה מזה".

המנהל המקצועי דורון בן דור, הצטרף בינתיים לקבוצה ולדברי לידור, בן דור הצטרף, כנראה לאחר ששמע על העונה הטובה שהייתה לקבוצה. "הוא דיבר עם אלי פסו והם החליטו על שיתוף פעולה. בן דור דאג להחתים שחקנים נהדרים ובנוסף עזר לגייס הרבה כסף למועדון".

כשהמטרה הייתה ברורה לכולם – עליית ליגה וההנהלה נתנה את המנדט להמשיך. במהלך השנה הבאנו עוד שחקן מאוד משמעותי, כוכב כדורגל שהקבוצה רצתה. מאוד פחדתי שכשהוא יגיע, זה ישבור את האיזון, כי בכל מקום שאני מנהל ומוביל, אני בעד שכולם יהיו מגובשים. חדר הלבשה בריא יכול להביא תוצאות

וחששתי מהדבר הזה. אחרי שלושה משחקים התחלתי להרגיש מתיחות בינו לבין שחקן אחר, והיינו רגל וחצי מניצחון לעליית רגל או מהפסק שירחיק אותנו משמעותית. חשבתי מה לעשות והחלטתי לעשות להם הפוך על הפוך. נכנסתי לאימון בחדר הלבשה כולם ישבו והתחלתי לדבר. אמרתי שיש שני שחקנים שלא מסתדרים וזה לא סוד, ואני שם את הדברים על השולחן. אמרתי שאני כל כך אוהב אותם וגאה שהם מסוגלים לדבר אחד עם השני ולסדר את זה. בתכל'ס, אף אחד לא דיבר עם אף אחד. בשיחה הפשוטה הזו נתתי להם את הכלי להתמודד עם הבעיה, נתתי להם את הפתרון, בקלות יכולתי לפוצץ את העניין בגישה אחרת. ניצחנו את המשחק".

בעונה הבאה הוא מקווה שהקבוצה תהיה בורג משמעותי בליגה ב' ואולי אפילו יעלו ליגה או יגיעו לפחות לפליאוף העליון. אני שואלת אותו איך זה שהוא מדבר על הכל, בלי מחסומים והוא אומר: "אנחנו חיים בעולם שיתופי, בחברה, ואם לא נתייחס ונתרכז רק בעצמנו, זה לא טוב. החברה היא חלק ממני ואני חלק מהחברה. אני מרגיש שאני חייב לתת יחס משמעותי לחברה, בין אם זה בבית בעבודה או בכדורגל.

יש לי איזה רגע כזה שאני חולם עליו, לאמן את הקבוצה שלי בליגת העל. אם לא היה את החלום, לא הייתי בכדורגל. חלומות נועדו כדי להגשים אותם ואם יש חלום גדול מזה, הוא לשחק בליגת האלופות".