"ח"י שנים שאני מגדלת בתוכי ילד מת"

היום בבוקר התקיימה אזכרה לסמ"ר רז מינץ מקרית מוצקין, לוחם דוכיפת שנהרג לפני 18 שנים, כשפיקד על כוח מחטיבת דוכיפת בפעילות מבצעית בין עפרה ובית אל. אמו אורה לפר מינץ, שעסוקה בהנצחתו, העלתה את הרהוריה על הכתב

י"ז במרחשוון מתקרב. נכון שאתם קוראים לחודש רק חשוון? אצלי הוא מרחשוון. מר. ימי-רז. נוכחות ה"אין" של הילד שלי פועמת בתוכי בקצב פעימות הלב.

מכירים את ההרגשה אחרי מאמץ גופני כשהלב הולם בכוח ואתם ממש שומעים אותו? כך פועם "אין-רז" בתוכי בימים אלה. נוכחות סמיכה של האין עוטפת אותי כשמיכה עבה בימי החמסין. עסוקה באינטנסיביות ברז. מגלגלת בתוכי את הזמן: ח"י שנים שאני מגדלת בתוכי ילד מת!

מדברים על הריון ולא על  ילד. מה עושה לי הריון של ח"י שנים, הריון שימשיך וימשיך וימשיך כל חיי, ורחם היגון על האירועים שאינו שייך אליהם תלך ותתפח, והילד המת לא משתנה כבר ח"י שנים. ואני משתנה כל הזמן, והשכול לובש ופושט צורה, מתקרב ומתרחק על ציר השנה, על ציר האירועים וציר המפגשים.

נקודות בשנה האחרונה של ההריון שלי: מעבר לדירה חדשה

"את מגיעה לפעמים לביקור בקריות?", שאלה אותי חברתי משכבר הימים. "בוודאי, יש לי כאן ילד. מגיעה לבקר אותו". שתיקה.

ממה נפרדים כשעוברים דירה? ממה קשה להיפרד? אל מה מתגעגעים? מה חסר בדירה החדשה? מה צריך להוסיף בה? ההתרחקות מילד רז שלי הייתה הדבר הקשה מכול במעבר שלי למקום מגורים חדש, בעיר אחרת. הילד שלי כבר איננו זמין לי במרחק נסיעה קצר ואיננו שייך לדירתי החדשה. ואני בתוך המעבר? דוהרת כל הימים בעשייה אין-סופית של דברים מיותרים, ותמונה אחת קטנה למעלה בפינה בולמת את המירוץ בהחדרת חרב געגועים חותכת שמדממת את לבי.

עוצרת, מתבוננת בה, בך, כל כולך איתי ואתה ממש לא כאן. לא מְפַנָּה לך מקום ואתה תמיד היית אחד שלא נדחק. לעתים עולה בי המחשבה אם בחרת להיהרג כדי שיהיה לך יותר מקום בעולמי. בשניים בנובמבר, יום נפילתך למניינם, תליתי בחדר עבודתי את תמונותיך, הקפתי עצמי בחיוכים שלך, באהבה, בהומור, במבט הבוחן שלך. אקלמתי אותך במעוני החדש.

תחנה נוספת בהריון: מסע בישראל עם קורס של קציני צה"ל

עורמת על גבי את משא השכחה של הזיכרונות, קורעת מנטל העצבות, נושמת בתוכי דמעות, מפנה מקום לאוויר ומתקדמת. חותרת קדימה כפופה, עוצרת להזדקף ולהתבונן, מביטה לאחור כדי להיזכר, עוצמת עיניים כדי להיפגש, והלב הולם בחוזקה.

מסע בישראל, מסע של אם שכולה אל תוך נפשה, מסע עם מפקדים, מעמיסה עליהם את מה שאינם רוצים, נושאת את לפיד אי-השכחה.

אז איפה היה רז לאורך המסע? אחרי מפגש ההיכרות ואחרי הערב הראשון הוא זז הצידה. פינה מקום לחברי צוות 5 ומארגני המסע, לאפשר לי לתרגל שחרור והשתחררות (שרירים שבדרך כלל לא ממש פעילים אצלי), אפשרות להיות מוקפת באהבה, באכפתיות, אפשרות לקבל, להיות מובלת, ולהבין עד כמה הדברים האלה משמעותיים וחשובים.

אז אם תפגשו אדם שחווה אובדן האירו לו באכפתיות שלכם, בתשומת לב, באוזן קשבת, בחיבוק. הצעידה במסע השכול קשה. צריך הרבה אור כדי לצעוד בביטחון בשבילי החושך, וקציני צוות 5 היקרים הראו לי כמה הרבה אור יש בהם. אני אסירת תודה להם ובמיוחד לגרובר, השומר האישי שלי, שמילא את תפקידו בצורה מעוררת הערצה אז בהריון עם ילד מת יש גם הרבה דברים טובים.

תחנה נוספת: הולדת אפק, בן בכור לאור, אח של רז, ולשרין אשתו

"תזכירי לי מה ילד רז שלי אהב לעשות?", פניתי לטלי, חברתו, אני הרי נושאת את משא השכחה. "לשחק עם ילדים", היא מזכירה בין רשימת הדברים האחרים שכתבה לי. עוד אחיין שלא יחווה את דוד רז שמשתובב איתו ומצחיק אותו, וילד אור שלי ששמח בהולדת בכורו, וחושב על אחיו שלא נמצא כאן לשמוח בשמחתו.

ציר שנה של אם שכולה, הריון עם אין-ילד. עוסקת בעצמי, בכאב, ומטפטפת מעט מאוד רז.

אז אם אתם רוצים להכיר את רז אתם מוזמנים להיכנס לאתרז או לדף הפייסבוק שלו וללמוד מעט מי היה ילד רז שלי.