מצחיקונת

רק לפני שנה חזרה הסטנדאפיסטית סיגל כהנא עם משפחתה, משנה בניו יורק. הניסיון להוכיח שאפשר לצאת מאזור הנוחות ולהסתגל לכל תרבות אחרת הוכח כהצלחה, בעיקר לאור העובדה שכהנא הצליחה ליצור לה קהל מעריצים מעבר לים, אליו הספיקה לחזור כבר פעמיים. בשבוע הבאה היא תופיע בתיאטרון הסטודיו בחיפה ואתם, ממש רוצים להיות שם

כשאני מצלצלת לסיגל כהנא היא בדיוק מגיעה לקניון איילון להוציא את המשקפיים החדשים שלה מהחנות. מישהי גונבת לה את החנייה והיא קצת רבה איתה, אבל אחר כך היא תחכה ברכב, כדי לתת לה מסטיק, כי היא לא יכולה לשמור כעס. "זה מונע ממני קמטים, תסכולים ושערות לבנות", היא אומרת.

רק לפני שנתיים לקחה את כל המשפחה ובהחלטה מודעת עברו כולם לניו יורק, לשנה אחת בלבד. מאז חזרו לישראל, הקריירה שלה כסטנדאפיסטית רק נוסקת לשחקים, ההופעות בארץ רבות ומדי שנה, היא חוזרת לארה"ב למסע הופעות, כי השנה שם יצרה לה קהל מעריצים.

היא נולדה וגדלה בקרית אתא, על הבמה עלתה לראשונה בגיל 13, בבית הספר, בהפקת חנוכה. "היה לנו מורה לדרמה שהודיע, שהולכים לעשות הפקת חנוכה מערכונים. הייתי מאוד ביישנית, אבל כשהוא שאל מי רוצה להשתתף, היד שלי פשוט התרוממה לבד וזו הייתה הצלחה אדירה. מאז הופעתי בבית הספר, במסיבת הסיום ביב' כתבתי וחיקיתי את כל המורים והיה ברור שזה ימשיך לכיוון הזה".

אחרי שסיימה את הלימודים באוניברסיטת תל אביב, טסה לניו יורק, נרשמה לבית הספר למשחק של לי שטרסברג ונשארה שם 6 שנים. את בעלה אריאל הכירה שבוע לפני שטסה לארצות הברית, אבל לאימו הייתה שם גלריה והוא הגיע לניו יורק ומרגע שהגיעו, לא נפרדו לעולם.

היא מופיעה שנים על הבמות, היא התחילה, כאמא צעירה שנתקפה ברגשות אשם בכל פעם שיצאה להופיע, עד שנמאס לה והיא העלתה את המופע "מחשבות אסורות".

חוויה לשנה

לפני כשנתיים החליטה יחד עם בעלה והילדים לעבור לחיות שנה בניו יורק. "ההחלטה התבצעה בתוך שלושה חודשים ובקיץ שעבר פשוט עשינו רילוקיישן", היא אומרת. "ניו יורק בשבילנו זה בית שני, כי גרנו שם 6 שנים ולבעלי יש שם גלריה לאומנות שקיימת המון שנים וזה היה שילוב של כל הרצונות ביחד. הוא רצה להיות שם כדי להחליף עובדת ותיקה שהייתה צריכה לעזוב וגם אני רציתי לעשות סיבוב הופעות ולא גיחה בארה"ב. גם לילדים רצינו שתהיה חוויה של שנה לגור ולחיות במקום אחר. שאלנו מי רוצה לבוא לשנה לניו יורק וכולם אמרו: 'אני'. הסברתי להם מה לא יהיה כדי שיבינו, עשיתי להם קורס מזורז באנגלית ולקחנו אותם ככה, בני 7, 12, 14.

זה לא פשוט להעתיק משפחה עם ילדים לארץ אחרת ולמרות שלכהנא היו נסיבות מקלות, עדיין ההתחלה לא הייתה פשוטה. "החודש הראשון היה מאוד מלחיץ, בגלל הילדים בעיקר, כי איזו אימה זו שיגידו שהם לא רוצים ללכת לבית הספר ואצטרך להיות איתם בבית כל השנה. שכרנו בית ממש ליד אחותי, שחיה שם, וזה היה מאוד משמעותי כי אני והיא בילינו שנה ביחד, מאז הילדות לא בילינו ככה, כל הזמן היינו ביחד עם הילדים, שלמדו באותו בית ספר, זה היה ממש מצב מוצלח".

הם התיישבו בניו ג'רזי ומהר מאוד הבינו שיש שם קהילה גדולה של ישראלים, מה שהקל על הילדים להתאקלם. "הילדים השתלבו ונקלטו מאוד מהר, אספו מלא חברים ישראלים. יש שם מלא ישראלים ואת לא מרגישה בדיוק אמריקה. ניו ג'רזי זה הפרברים ואני לא אוהבת את זה, אין סיכוי בחיים שאגור במקום כזה בארץ, כי זה מותאם לאנשים שאוהבים לצאת החוצה ואין נפש חיה בחוץ. הכל נראה אותו הדבר, אני לא יכולה לגור במקומות כאלה, זה עושה לי תחושת מוות, סוף".

גם עבורה ההתחלה הייתה די מלחיצה. היא הגיעה בתחושה שאף אחד לא מכיר אותה ולא ממש ידעה איך להתחיל להניע את הקריירה שלה מעבר לים. "בהתחלה היו לי ממש חרדות בשבועיים ראשונים, כי אמרתי לעצמי 'מי מכיר אותי פה בכלל'. המזל היה שהיו לי כמה הופעות שנסגרו קודם לישראלים. היה כנס של העצמה נשית בטורנטו והזמינו אותי להופיע, שלושה ימים של כנס מאוד מרגש ומשפיע. שם זה היה מדהים, ההופעות היו טובות והשמועה עלי פשוט עברה מפה לאוזן, מארגון לארגון. כשהם הבינו שאני גרה שם, התחלתי לקבל מלא הזמנות להופעות. במקביל התחלתי לעשות סטנד אפ באנגלית, משהו שלא עשיתי קודם, אבל אמרתי לעצמי, שאני כבר שם ומי מכיר אותי, בטח בקטע של קהל אמריקאי. התחלתי ללכת לבמות פתוחות ולעשות מופעים באנגלית ואחר כך גם הכרתי מישהו שיש לו ליינים בעיר".

היא התאהבה בסטנד אפ באנגלית וגם בישראל היא הופיעה השבוע בת אביב, כחלק ממרתון של סטנד אפ. "תרגמתי את המופע שלי, אבל זה משהו שאני מרגישה בו חופש וזה מצחיק אולי, כי זו לא השפה שלי אבל לא היה אכפת לי, לא היה לי מה להפסיד. התכוננתי ובאתי עם האנרגיה שלי וכמובן שהיה צריך לעשות עיבוד שיתאים, כי יש מלא מילים וסלנג שאתה לא מכיר וצריך לעבד, אבל אלו נושאים שכולם נוגעים בהם, זוגיות, גיל ההתבגרות. לא ניסיתי להיות ולהישמע אמריקאית, אני מדברת עם כל המבטא הישראלי, והוא לא כבד אבל אני לא מנסה להציג מה שאני לא. לדעתי זה יותר מצחיק כשאתה מביא את עצמך. הרי בניו יורק עלו אחרי הודי, יפני, סיני. אני הבאתי את ישראל, זה כמו האו"ם, כל אחד עולה ונותן את משנתו מהמדינה שלו. ההתייחסות היא גם איך להיות ישראלי באמריקה, שזה משהו שעשיתי להופעות מול הישראלים וזה כל מיני דברים, שרק אם אתה גר שם אתה מכיר ואי אפשר להתעלם מזה".

הקזתי דם

מאז חזרה לישראל, כולם חזרו לשגרה, הילדים חזר לבית הספר ולצופים וגם היא חזרה להופיע. השינוי היחידי הוא שיש לה עדיין הרבה ביקוש הארה"ב ומאז שחזרה הספיקה כבר לטוס להופיע שם פעמיים. "כשגרתי שם הופעתי בכל כך הרבה מדינות והבנתי שיש לי קהל, רק בניו יורק הייתי פותחת כל חודש אולם של מאה איש. לפני שלושה חודשים חזרתי מסיבוב הופעות בחוף המערבי. הזמינו אותי לעשות א המופע המרכזי בגאלה שנתית בבוורלי הילס וזה היה מופע כמו בסרטים, עם מלא אנשים, כולם מעונבים ושמלות ערב, היה מאוד מרגש".

כהנא חיה את הקריירה שלה והיא וואן וומן שואו, היא עושה הכל ואף פעם לא מחכה, תמיד עושה. "אני אדם יוזם, אז בניתי לעצמי קהל, קבוצות פייסבוק של ישראלים באמריקה, הלכתי למפגשים, שלחתי סרטונים ויצרתי לעצמי קהל שאחר כך בא להופעה. כל הופעה שעשיתי סיפרתי על ההופעה הבאה, כל אדם שהכרתי ידע שיש לי הופעה ומתי. עסקתי בזה 24/7, הקזתי דם. טלפונים ומיילים וזה מכיר את זה, יכולתי להתחבר שם למפיקה שרצתה בלעדיות, שעובדת מאוד חזק, אבל כששאלתי כל כמה זמן יכולה לספק לי הופעה והיא לא יכלה להתחייב, זה עשה לי חרדה. קיבלתי כתבות ענק בידיעות אחרונות שם, סיקור ענק של ארבעה עמודים, באזור ניו יורק וניו ג'רזי, כי כשאתה עושה וטוב, דבר מוביל לדבר, זה המוטו של העבודה שלי וזה הוכיח את עצמו. בארץ שאלו אותי איך הגעתי לכל מיני מקומות,  מי עזר לי וכשאמרתי שזו אני, לא האמינו לי".

באוגוסט שעבר חזרו לישראל והשאירו שם חיים שלמים, עם חברים חדשים והרבה מאוד חוויות, אבל לרגע לא חשבו להישאר שם. "לא היה לנו גרם של ספק שזה לא הבית שלנו", היא אומרת. "אני לא חושבת שיש שם ישראלי שמרגיש מאה אחוז, תמיד יהיה את האחוז הזה. אצלי זה קיצוני, כי אנחנו אנשים של משפחה ושפה ומנטליות ואצלי אין כמעט, או הכל או כלום. בעיני זה לא איכות חיים שלילדים אין עצמאות והם לא עושים כלום לבד, לא אהבתי ולא התחברתי. פה הילדים שלי נמצאים כל היום מול הבית בצופים, פעילים ועצמאיים והכל ברור. למרות זאת, זו הייתה שנה שהייתי עושה שוב ללא ספק. היה מושלם מבחינת מה שרצינו לקבל, גם ברמה של הילדים, זה שהוכחנו שאפשר לזוז מהמקום שלך ועדיין יש לך יכולת ההסתגלות לשפה ולתרבות. לא צריך לפחד מזה וזה מה שרציתי שהילדים שלי יראו, שתמיד אפשר להיות בתנועה, לזוז ורק להרוויח מזה".

בשנה שחיה בניו ג'רזי צילמה מעין יומן מסע, כל שבוע עלתה לפייסבוק וסיפרה מה קורה איתם, איך הם מתמודדים ומרגישים וזה עשה הרבה דברים, בעיקר הגדיל לה את קהל המעריצים בישראל. "מבחינתי אני אומנית שעובדת בארץ ובחו"ל, אני יכולה להגיד היום שיש לי קהל בחו"ל וזה בסדר, כל שנה אני טסה לסיבוב הופעות וחוזרת. צילמתי שם את כל השנה הזו ואמור להיות סרט המשך לסרט שצילמו בפעם הראשונה שנסעתי לארה"ב, אז הייתי חלק משלוש דמויות שצולמו".

בדיוק בעוד שבוע, ביום שישי הבא (14.6) היא תגיע להופיע בתיאטרון הסטודיו בבית הכט בחיפה. "אני אוהבת להופיע שם, כי זה קצת כמו זאפה, זה תיאטרון הבית שלי בחיפה, אני אוהבת את מי שעומד מאחורי התיאטרון. חוץ מזה שאני תמיד אוהבת לחזור לחיפה והקריות, זה תמיד יהיה בית".