מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
צליל המספריים שחתך באחת את הצמה הארוכה שלי, עד היום מעביר בי צמרמורת, למרות שעברו כבר שנים רבות. הייתי בת עשר, תלמידת כיתה ד', כשהמחנכת שלי החליטה לקחת על עצמה את תפקיד אלוהים בכבודו ובעצמו.
היא זו שהעמידה למשפט, נתנה את פסק הדין והיא זו שביצעה את העונש.
מעשה שהיה כך היה. בכל יום רביעי בשעה 14:00 בצהריים, הייתה המחנכת עורכת בדיקת כינים בכיתה. אנחנו, ילדי הכפר, היינו ידועים בניקיון וצחצוח בגדינו ונעלינו, תמיד היינו מגיעים מסורקים ומגוהצים אל בית הספר.
לא כל שכן, אני. כיון שאמי הייתה מטפלת ראשית במעון ליתומים, וההקפדה על הפרטים האלה הייתה רבה. איתנו, ילדיה, הקפידה אמי במיוחד, תמיד בשיער אסוף ובסוף כל יום בדיקת ציפורנים וראש. זה היה ריטואל קבוע. באותו יום רביעי ארור, התערבב ראשי בראשה של ילדה אחרת, ככה זה ילדים, כאן משחק מחניים ושם חיבוק, עשו את שלהם ונדבקתי.
עוד אני יושבת ומחכה שהמחנכת תקרא בשמי, חשתי את היצור המכוער הזה מתהלך על מצחי, ממש ראיתי את הכינה הולכת הלוך וחזור. לא ייאמן עד כמה מהר נדבקתי. המורה העבירה שתי מסרגות על פסוקת שיערי, שניה של בדיקה לא יסודית ואמרה: "את כינמת". באבחה אחת ללא אזהרה, היא קצצה את צמתי הארוכה מאוד, לצמה בגובה הכתפיים.
לא הצלחתי לבכות מההלם ומהפחד. לא ידעתי מה אגיד לאמא ואיך היא תגיב. הבושה הייתה גדולה, שהרי המורה קבעה לפני כל הכיתה שאני כינמת, כלומר מצורעת. למחרת אמא הגיעה לבית הספר ועשתה סדר, בלשון המעטה, אבל הטראומה נשארה וליוותה אותי כל חיי.
עם השנים היו לי תסרוקות ותספורות שונות ומגוונות, הלכתי בשיער קצוץ, שיער חלק, מתולתל, אופנתי או שלא ותמיד זו הייתה החלטה של רגע. רגע של שינוי. בכל פעם שהצלחתי לגדל את השיער, מעבר לאורך הכתפיים, הלכתי למספרה וגזרתי את שיערי. הבכי והתסכול תמיד הגיעו אחר כך.
היום, אני אוהבת את שיערי המתולתל ומצליחה לגדל אותו גם מעבר לאורך הכתפיים, אבל עדין, בכל פעם שאני מתיישבת על כיסא הספר, כשאותו צליל חורק של מספריים החותכים את צמתי הארוכה, נשמעים בדמיוני, אני נתקפת חרדה.
