נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

בפיג'מות של בית החולים כולם דומים

הפסנתר השחור שמונח באמצע הלובי ומגודר בחבל כחול תלוי על עמודים כסופים, עומד כמו מצבת זיכרון. זיכרון של חיים ומוות. נראה כאילו הוא משתוקק שיפתחו אותו וינגנו עליו.

אני שולחת אליו מבט חטוף ועורג ועולה במעלית אל הקומה התשיעית, מקום שאני מכירה היטב בשנה האחרונה. משם אני יורדת שוב במעלית, חוצה את הלובי ויוצאת אל החצר, אל פינת העישון.

את המסלול הזה עשיתי כמה פעמים ביום אחד, מונחית על ידי החולה שאני צמודה אליו בחודשים האחרונים.

חם מאוד בחוץ, אין רוח והאוויר עומד כמו זכוכית אטומה מסביבי, מה שמביא אותי להתעלות על עצמי, להתאפק ולספוג את התנאים שאינם טובים אלי במיוחד ובריחה חזרה אל המזגן לא עולה במחשבתי כלל.

עשן הסיגריות והקנאביס מתערבבים להם זה בזה, חופפים את שיערי בשמפו של ריחות חזקים ואבק. אני מתגברת על אי הנוחות ומתמקדת בו ובדברים שהוא רוצה לומר, גם אם זה נשמע בסופו של דבר כמלמול לא ברור.

בכל שכטה ארוכה שהוא לוקח, אני מוצאת רגע של שקט שמזמן לי התבוננות חטופה על היושבים מסביב ועל היוצאים ובאים בשערי בנין בית החולים. "היי הנה שימי תבורי",  אני אומרת והוא כבר יודע לספק עבורי מידע, מה הוא עושה כאן ואת מי הוא מבקר, כאילו היה הרכילאית השכונתית.

לאט לאט מתקבצים סביבנו חולים, גברים ונשים, שחליפות הפיג'מה מונחות ברישול על גופם, ספק מכסות ספק לא. כמעט לכל אחד יש סטנד אינפוזיה צמוד, או שהם יושבים על כיסא גלגלים, פונים אליו בברכת שלום, שופכים את ליבם בפניו, ממש כמו היה מוכתר הכפר.

חולקים מצית זה עם זה, מעשנים ומעשנים, יונקים כל מציצת סיגריה כאילו היא מפיחה בהם חיים, או תקווה, או משהו. ליבי יוצא אליהם.

אני מרגישה אי נוחות וקוצר נשימה ואומרת: "בוא ניכנס חזרה, כדי שלא יצטרכו לאשפז אותי אחרי כל העשן הזה שאני נושמת". באופן מפתיע, הוא מסכים. אנחנו מתקדמים לאט, בקצב שלו לכיוון המעליות, כשהוא נעצר פתאום ואומר: "בואי נשב מעט ליד הפסנתר, אולי תשירי ומישהו יצטרף לנגן עליו".

התיישבתי בצייתנות אופיינית לי, בוחנת את תנועת האנשים שנעה כמו תמונות מתוך סרט, נכנסים ויוצאים משש המעליות בקצב של מתופף ג'אז, במהירות וברעש, בשקט ובאיטיות. מבוגרים, צעירים, קשישים, נשים עם עגלות תינוק, נשים לבושות כמו לקונצרט, גברים מרושלים, צעירים רעשנים, כולם משכיחים ממני את המקום בו אני נמצאת. מהצד הבחנתי בגבר על כיסא גלגלים, שמתקשה לדחוף את עצמו. אנשים חולפים על פניו, עוקפים אותו ולא מציעים עזרה והוא, עושה רושם כגאה מדי לבקש עזרה.

החולה שלי, עם הגוף החלש מתרופות, עמוס שקיות על הסטנד שלו, לא מהסס ודוחף את העגלה בכוחות, שאין לי מושג מהיכן הגיעו, שוכח לחלוטין שהוא עצמו חולה. נעתקו המילים מפי, אפילו לא הוכחתי אותו על כך, הוא פשוט איש כזה.

יש הרבה רעש בלובי, כמו בנין בורסה, אבל הוא רגוע, אז גם אני. "תראה פעם שניה שאני רואה כאן את יוני רכטר, אני תיכף מתעלפת", אני אומרת לו בהתלהבות של ילדה קטנה. "הוא זיהה אותך? הוא אמר לך שלום?", הוא שואל באותה התלהבות ואני אומרת לו: "חחח, מצחיק ממש, הוא לא מכיר אותי, זו אני שמעריצה אותו". "אז למה את מתעלפת, שהוא יתעלף", הוא מתעקש וכמו תמיד מוצא הומור מתוך כאביו.

כבר תקופה שאני מלווה אותו בבית החולים, שהפך עבורי למעין מעבדה אנושית, או מוזיאון אנושי, בו אני מוצאת את עצמי, לא פעם, יושבת ומקשיבה לסיפורים מרתקים. פגשתי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, גם כאלה, שלא היה לי מזדמן לפגוש במקום אחר והמסקנה היא אחת: בפיג'מות של בית החולים, כולם דומים.

השמש נותנת לי סימנים של פרידה ואנחנו עולים חזרה אל הקומה התשיעית. אני מכסה אותו בשמיכה, אחרי שבירך אותי ונרדם ורצה אל הרכבת הביתה.