נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

לפחות בראש השנה לא אהיה מקוררת

לקחתי את האוטו ונסעתי בשעת ערב מאוחרת לשבת בחוף הים, לנשום את המלח לתוך ריאותיי, אמרו לי שזה טוב לשיעול.
התמסרתי לצלילי השקט והרוח בשיערי, ובהפתעה הגיע גל גדול ושטף את רגליי עד הברכיים, תענוג אמיתי. כל כך נהניתי, שנשארתי לשבת רטובה על הכיסא, מתעלמת מההשלכות שעשויות לקרות כתוצאה מכך.
חזרתי הביתה שמחה וטובת לב, בידיעה שהים ריפא אותי ושם סוף לשיעול ולנזלת. למחרת בבוקר קמתי עם שיעול, שעצבן אפילו אותי, לא כל שכן את מי ששמע אותי. התאפקתי לא להשתעל וזה חנק לי את הגרון, אז המצאתי שיעול עקיף והשתעלתי חנוקה. אוי, אין לי אוויר.

זה מתחיל מאפצ'י קטן ועוד אחד. אחר כך שלושה ברצף ומתגבר לכמעט עשרה, וההרגשה הלא נעימה באף, ההרגשה שמשהו מפריע לך לנשום כרגיל. שעות נצמדתי לטישו וחשבתי שזה יחלוף מעצמו, מקסימום יום יומיים, אבל לא, זה הגיע כדי להישאר.

בבוקר שלמחרת כבר התעוררתי עם חום וצמרמורות (מה?). "יש לי כל כך הרבה דברים לעשות השבוע, זה לא מתאים לי עכשיו", אמרתי לעצמי בקול. אבל לגוף חוקים משלו והושבתתי במיטה למשך השבוע, כולל היום ברגעים אלה ממש כשאני כותבת.
אני מבינה שמה שלא יקרה, אלוהים חילק לכל אחד תפקיד ולי נתן בשותפות, עם החצב והנחליאלי, לבשר על בוא הסתיו, אחרת איך נדע שהוא הגיע?
חיפשתי דרכים למלא את הזמן, צפיתי כבר בכל תכניות הוי או די, גם בכל ההקלטות של מאסטר שף,
ניסיתי לקרוא ספר ונרדמתי. הרגשתי כמו גוש פלסטלינה שנמרח על האריחים בכל צעד שעשיתי.
והקול שלי נשמע מאנפף במיוחד, אני כל כך מתאימה עכשיו לדיבוב בסרטים מצוירים (יש הצעות?).

חשבתי על דרך מקורית להחלמה, הפסקתי את הרחמים העצמיים והתסכול ובחרתי בדרך של שלום ופיוס עם המצב החדש.
לא עוד מלחמה, אני נכנעת. אני נשארת במיטה עד שימאס למחלה והיא תלך מרוב שעמום.
לפחות בראש השנה לא אהיה מקוררת.
תהיו בריאים⁦.