נערה עם צמה ארוכה/ איילה לוי קלוסקי

הומלס

השעה הייתה מוקדמת בבוקר והשכונה בה אני מתגוררת עדיין נמנמה. האיש שיצא מהרכב הלבן, החונה על החצץ, לא נראה לי חשוד בהתחלה.

"בואי דולי", אמרתי לכלבה שלי והתקדמתי לעבר המסלול הקבוע שלנו, אלא שמשהו דחף אותי לשלוח לעברו מבט נוסף. הוא פתח את דלתות הרכב ותא המטען, ממנו יכולתי לראות, בצבצו ערימות של שקיות סופרמרקט כחולות וישנות.

התבוננתי בו, אך ראיתי רק את גבו. הוא היה לבוש בבגדים בלויים שלא כובסו הרבה זמן, שיערו הבלונדיני ארוך ומזדקר לצידי האוזניים, ועליהן, מונח בביטחון כובע בארט, כזה שאומנים נוהגים להניח על ראשם.

הוא לא הסתובב לעברי, כמעט ולא הבחין בי, הוציא ג'ריקן של מים ושטף את פניו, נראה כאילו זאת השגרה שלו.

חזרתי הביתה. ומה שראיתי הטריד אותי, לא נתן לי מנוח. מיהרתי אל המקרר, הוצאתי ירקות וחתכתי חתיכות גדולות, שמתי גבינה צהובה בתוך כמה פרוסות לחם, הוספתי פרוסת עוגה, שלפתי בגדים של בעלי מהארון והכנתי קפה שחור עם סוכר. עם כל התקרובת רצתי מהר מהר, שלא יברח.

הגעתי אליו ובקול מתנצל הגשתי את השקית ליד אחת שלו, בעוד אני מניחה את הקפה בידו השניה. "תסלח לי אם אני מביכה אותך", אמרתי, "לא יכולתי להתעלם ממך, שיהיה לך בוקר טוב".

"אני לא צריך בגדים", ענה למראה השקית.

התבוננתי בו וראיתי פנים עייפות. פנים כל כך מדברות.

המוח שלי התחיל לשאול שאלות, מי האיש הזה, למה הוא נראה ככה, איך זה שהוא ישן ברכב.

סילקתי את המחשבות המטרידות ופניתי אליו. "יש כאן ארוחת בוקר ומשהו מתוק, הבגדים הם מתנה ממני, אתה יכול לבחור מה לעשות איתם, לא אכעס. שיהיה לך יום נפלא", אמרתי ושמתי פניי ללכת משם, נבוכה משהו.

"תודה רבה לך גבירתי", שמעתי אותו אומר והקול שלו נשמע כמו של מישהו בעל כבוד, מישהו שמעריך את עצמו, או היה לו כבוד פעם ונעלם.

 בדרך חזרה הביתה חשבתי על אמי זיכרונה לברכה, שחינכה אותי תמיד, לא להשאיר יד שמושטת אלי פתוחה, אלא תמיד לגרום לה להיסגר על ידי נתינה, או הנחת משהו בכף היד, כל דבר, סוכר, קמח, אורז או כסף.

הביטו רגע הצידה, אולי תפגשו מישהו שזקוק לחיבה, למילה טובה, לעזרה, לאוכל לחג. אחרי הכל, למילה "הומלס", חסר בית בתרגום חופשי, יש משמעויות רבות ולפעמים להיות חסר בית, אומר, להיות בלי בית בתוך הלב.