נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

רעב

נקישות עדינות על דלת דירתי השכורה בקרית אליעזר קטעו את מחשבתי, בזמן שהתאפרתי לקראת ההופעה הבאה שלי. "מי בוחר לעכב אותי עכשיו", התמרמרתי בתוכי וניגשתי לפתוח את הדלת.
בכניסה עמדו אמי ואחי, ששימש כנהג שלה.
"מה, מה את עושה פה?", גמגמתי לכיוון אמי והתעלמתי ממנו, מתוך הרגל שאימצתי עם השנים כדי להתגבר על הפחד ממנה. לראות רק אותה ולא את מי שמסביבה.
"באתי לראות במו עיני, אם את רעבה כמו שאחיך מספר", אמרה וניגשה אל המטבח, כשהיא דוחפת אותי קלות כדי שלא אתנגד.
נעמדתי במקום, רומזת לאחי שיישאר לידי, אבל הוא, בתוך רגע רץ אל המטבח לבדוק מה פשר הצעקה שהגיעה משם.
"בואי לכאן מהר!", היא פקדה עלי בקול שלא היה מבייש גנרל בצבא. כמו ילדה טובה התקדמתי בצייתנות, בצעדים קטנים ומהוססים, מתביישת מהאמת שנחשפה מולה. דלת המקרר הייתה פתוחה לרווחה ורק אור המקרר, צהוב וחיוור הקרין על פני.
"אפילו מעדן שוקו בשביל הבת שלך אין לך במקרר, איך את שותקת?" אמרה וסטרה על לחיי בחוזקה.
"גאוותנית שכמוך, בגלל גאווה לא תבקשי עזרה? אם את לא חושבת על עצמך, לפחות תחשבי על הבת שלך!".
לא זוכרת מה כאב לי יותר, הסטירה שצרבה את לחיי או המילים שחדרו ללבי בכאב והציבו אותי מול האמת.
האמת שאמרה שהייתי גאה מדי לבקש עזרה, שהייתי גאה מדי להודות שאין לי אוכל במקרר, שהייתי גאה מדי להודות שאני רזה מדי ואפורה בפנים, כתוצאה מזה שלא אכלתי לפעמים, כי לא זכרתי.

הימים ההם היו ימים של פריצת גבולות ושבירת מוסכמות עבורי, כשבחרתי, מיד אחרי הלידה להתגרש. כמה משוכות עברתי תוך כדי התהליך, בנחישות ואומץ מול המוסדות ומול החיים עצמם, אשה צעירה מאוד שלמדה מהר את המושג "אמא לביאה".
הוסיף לזה הלך הרוח הלא חיובי וגדוש הסטיגמה, שהיה מקובל להדביק לנשים בתהליך פרידה, שריחף גם מעלי, טרום עידן הפלאפונים, האינטרנט והשיח הליברלי, אבל גם זה לא הרתיע אותי.
אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, אני רוצה לספר על החיים בלי אוכל במקרר, חיים של השלמה והבנה שאין אוכל במקרר, על אף שאת אישה עובדת. כשאת היא, מקור ההכנסה היחיד. והיו ימים שלא נשאר לי מספיק כסף לקנות בגד או צעצוע חדש לילדה, אז הלכתי למרכז ויצ"ו ורכשתי בגדים וצעצועים מיד שנייה.
ובשום פנים ואופן לא ביקשתי מאמא עזרה. למה? ככה.
רציתי להוכיח לה ולכל העולם שאני ראויה וחזקה מספיק לגדל את הילדה שלי לבדי, ובעבור זה הקרבתי את עצמי.
שכחתי את עצמי ולמעט קפה ששתיתי בבוקר, לא אכלתי כלום במשך היום וכשהגעתי לאולם החתונות, להופעה, נשנשתי קצת כי לא היה זמן כמעט לאכול. אפשר לומר שבאותם ימים הלכתי לישון רעבה רוב הזמן, אבל לא הראיתי לאף אחד, הגאווה מנעה ממני לבקש עזרה.

למחרת היום שוב הגיע אחי, זיהיתי את קולו כשקרא לי מחניית הבניין כדי שאפתח לו את הדלת. מתנשף הוא עלה במדרגות ועל כתפו סחב ארגז.
"יש לך כאן כל מה שחסר, סוכר, קמח, קפה, אורז, ממתקים לילדה", הוא התחיל לפרט. אני לא זוכרת מתי הפסקתי להקשיב לו, נעמדתי קפואה מתדהמה וממבוכה, רועדת מהתרגשות ומתקשה להכיל את המחווה הזאת. "את כל זה אמא שלחה ואמרה להגיד לך, שזו הפעם האחרונה שאת נשארת רעבה", אמר וסיכם את שליחותו במסר שקבע את המשך חיי.

יומיים אחרי שסטירת הלחי של אמא עוררה אצלי רגשות רדומים, העזתי לבקש חלב משכנים ואפילו ביקשתי שיעשו בייביסיטר לבת שלי.

היום אני אחרת. את הרעב תרגמתי ליצירה ועשייה מבורכת ובכל יום תחושת הרעב ההיא, מזכירה לי לחיות בענווה ובצניעות, להושיט יד לעזרה למי שנזקק ולברך על מה שיש לי יום יום.