מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
ניגון של שבת בקרקוב
המונית לוקחת אותנו אל מחוץ לעיר קרקוב, נסיעה של כמה דקות בהן אתה יכול להיפרד מההיסטוריה העתיקה ולהתקרב אל ההווה שמצויר בבתים צבעוניים ובתי קרקע עם רעפים צבעוניים, חצר וגינה מטופחים. המראות שנגלים אלי מוכרים כמעט כמו ביקור במושב בעמק שלי.
קבלת פנים חמה ומחויכת פותחת עבורנו את הדלת, אל פנים הבית ואל שולחן שבת, שערוך כמיטב המסורת היהודית. מפה לבנה, צלחות מסודרות, פרחים במרכז השולחן, פמוטים, נרות שבת, יין לקידוש וחלות שבעל הבית הכין בעצמו.
והריח, הוא ריח של שבת. ריח של שום ותבלינים ודג בתנור. תחושה של בית וקבלת שבת אמיתית, בבית שאינו יהודי.
"מה עם איזה ניגון?", אני שואלת את המארח והוא, ללא כל היסוס, חולץ קלרינט ומנגן עבורנו מנגינה חסידית שמחה. התרגשתי מאוד.
"אנו ממתינים לבנות שיגיעו מלימודי הפסנתר, בינתיים בואו נעשה קידוש", הוא אומר בהתלהבות.
לפתע רעייתו עוצרת אותו ובקול רם ודואג אומרת:" אוי, איך שכחנו להדליק נרות".
היא לוקחת את הצעיף שקשור על התיק שלי, עוטפת את ראשי ומניחה בידי קופסת גפרורים.
הקופסא כבדה בכף ידי, אני מביטה בה ורואה שהיא אסופה בתוך עטיפה מלבנית עשויה מכסף שחוק שאיבד את צבעו ועליו אותיות בעברית שדהו. כמו חפץ שהייתי מוצאת בשוק הפשפשים, משהו נדיר.
בעיניים עצומות אני חשה את עיני הנוכחים מביטות בי. אני מדליקה את הנרות בחיל ורעד ומברכת את כל מי שנמצא בחדר, אחד אחד, את משפחתי וילדיי וכמובן את עם ישראל. והכל בעברית.
הוא רץ לארונית עץ עתיקה בצבע חום, שמזכירה לי בתים של הסבתות של חברות שלי, יוצאות אשכנז ומגיש לבעלי כיפה וסידור.
אנחנו מקדשים, מברכים על החלות ומתחילים בארוחה. משוחחים על ארץ ישראל, על רבנים, על היהדות, על הקשר בין היהודים לפולנים, על הילדים, על הנכדה שלי. חולקים חוויות ורגשות ומרגישים שרב המשותף על השונה בינינו. בנותיהם מגיעות ומיד רצות לחבק ולנשק אותי ומעוררות בי תחושת שייכות אמיתית.
בהמשך הארוחה שוחחנו על שופינג בקרקוב ולימודי מוסיקה, הרבה מוסיקה.
רגע אחר כך, האבא מרים את סנטרו לעבר רעייתו והבנות, כאילו נותן להן סימן ואז, מתחילה שירת השבת. הן מצטרפות אליו ושרות שירי קודש בעברית ואחר כך בפולנית, בכוונה גדולה ובעוצמה.
גולה גדולה הצטברה לי בקנה הנשימה.
הרגע הזה לקח אותי חזרה בזמן לבית הוריי, לשירת שבת של כל המשפחה אחרי ברכת המזון, אבל במקום לדמוע, מצאתי את עצמי מחייכת, עד שלחיי כאבו.
"אולי תשירי לנו משהו עם סלסולים?", הם מבקשים ואני, כמו חיכיתי שיבקשו, שרתי מבלי להסס את מה שנהגנו בביתנו לשיר, אחרי ארוחת שבת. "כי אשמרה שבת אל ישמרני… אות היא לעולמי עד בינו לביני.." ומחייכת ומחייכת.
כך המוסיקה תפסה מקום נכבד בערב הזה. משפחה של מוסיקאים מהאבא ועד הילדה הרביעית.
אני מספרת להם על הבית התימני ובאופן מפתיע, מלמדת אותם לרקוד צעד תימני. אחרי כמה דקות כשהבנתי שזה אולי לא כל כך פשוט עבורן, רציתי לוותר, אבל הן התעקשו ללמוד וככה מצאתי את עצמי מפזזת בתימנית, קרוב לחצי שעה, ומרגישה שעוד דקה הדמעות ישתלטו על חיוכי ויצאו לרקוד על לחיי.
מזה שנתיים שלא רקדתי תימנית, זה לא דבר של מה בכך עבורי.
הריקוד והשירה התימנית תמיד מביאים אותי הביתה, והביתה זה אומר, געגועים לאמא, געגועים אל מה שאיננו כבר. והנה הערב, דילגתי כמו איילה בצעדים קלים ובשמחה שפרצה מהלב החוצה.
בדרך למלון הם מספרים על פרויקט שהם וילדיהם מתגייסים למענו, מדי שנה הם נוסעים לאוקראינה ומנקים מצבות ישנות בבית העלמין היהודי. באופן יזום ועצמאי לחלוטין. האמא מוסיפה ואומרת עוד, שהיא כלל לא מכריחה את ילדיהם להגיע איתם לשם, הם באים מרצונם ברוח התנדבותית ובתחושת שליחות, למרות התנאים הלא מפנקים של לינה במקום.
הדברים האלה ליוו את מחשבותיי לפני שנרדמתי.
התפעלתי איך דווקא כאן בקרקוב אני פוגשת בכל פעם מחדש, את הצד היפה ההומני והמיוחד של בני האדם ובכל פעם אני מגלה תוכן ועומק חדש. איזו זכות יש לי להכיר את המשפחה הזאת.
עכשיו אני חוזרת הביתה.
