נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

האם היינו סומכות על בתנו בת השש, שתחליף אותנו בטיפול בילדים הקטנים שלנו?

"אלוהים מרחם על ילדי הגן 
פחות מזה על ילדי בית הספר. 
ועל הגדולים לא ירחם עוד 
ישאירם לבדם".

יהודה עמיחי

אחותי הייתה בת שש, כשהוציאו אותה מהכיתה באמצע שיעור, לנקות את מה שאחותה הקטנה עשתה בגן.
היא לקחה אותי הביתה, כיון שהגן ובית הספר היו בישוב, קרובים לביתנו, רחצה אותי והחליפה לי בגדים, חזרה לגן, ניקתה את הרצפה ושבה לכיתה.
מסתבר שכך היה מקובל בזמן ההוא, שילדה בת שש הייתה חייבת לציית, לפנות את עצמה מכיתה א' כדי לעשות את מה שהגננת והמטפלת לא עושות, כי אמא בעבודה.
אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את הסיטואציה ולא מצליחה. מה גם, שזיכרון מגיל שנתיים לא נשמר בקופסה, לא אצלי, לפחות.
לדברי אחותי, היו מספר פעמים כאלו והגננות לא היססו לקרוא לה, פעם אחר פעם. זה לא היה יוצא דופן להוציא ילדה בת שש מכיתה א', שתעשה במקומן את העבודה. אבל, ויש פה אבל גדול, "היו שם הרבה אהבה, חום ותשומת לב בשפע", היא אומרת.
עוד מספרת אחותי, שאמא שלנו הכינה את האוכל לכל ילדי הגן, הכינה מבעוד מועד ושלחה בתיק כריכים ובקבוק שוקו. זה מביא אותי לשאלה, אם בהקבלה לתקופה זאת, לאמהות שאנו היום, ובהתחשב בכל פרשיות הגננות או המטפלות המתעללות, האם היינו מסתפקים כהורים, באהבה חום ותשומת לב, על פני דאגה לאוכל והחלפת טיטולים.
האם היינו סומכות על בתנו בת השש, שתחליף אותנו בטיפול בילדים הקטנים שלנו, או לחלופין, האם היינו מסכימות שהיא תצא מהכיתה לשם כך.
מחשבות של הערכה, לצד תסכול כלפי הורינו עולות וצפות, על כך שהמציאות ההישרדותית של אותם הימים, אילצה אותן להעביר את השרביט לאחים הגדולים, כדי שהם יגדלו את אחיהם הקטנים, ובלבד שהן יוכלו לצאת לעבודה ולסייע בפרנסת הבית.
בימים ההם, במשפחות מרובות ילדים, אחד גידל את השני וכבר כילדים, היה עלינו ללמוד מטלות של ניקיון הבית, הכנת סנדוויצ'ים, מקלחות וכל מה שקשור בטיפול באחינו הקטנים.
"איך את זוכרת את כל הפרטים האלה?", אני שואלת את אחותי והיא משיבה: "זה כל כך טראומתי עבורי שהכל נחרת בזיכרוני".
הרי לכם התשובה.