מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
תיאטרון החיים
צילום: עצמי
במשחק עם אפליקציה חדשה נחשפו למולי פני, כאישה קשישה. קמטי הבעה בולטים ועמוקים בכל חלק בפנים, עפעפיים נפולים, צוואר עייף, באחת התבגרתי.
אודה ולא אבוש, נרתעתי, שלא לומר נבהלתי בהתחלה. נחרדתי להתייצב מול האמת, שהיא הרבה מעבר למראה המשתקף מולי האמת הפשוטה, שאלה הם החיים, זהו התהליך.
"רגע, אני עוד לא רוצה להיות שם, יש זמן", אני מדברת עם עצמי.
לאט לאט אזרתי אומץ, היישרתי מבט חודר אל האישה שהתבוננה בי מחייכת חיוך מלא אהבה ועיניים בורקות. אהבתי אותה, התחברתי אליה, אל שמחת החיים שלה ונרגעתי.
זה העלה בזיכרוני תמונה מרחוב דיזינגוף של שנות השמונים. בשעת ערב מוקדמת ראיתי אדם הלבוש בחליפה מהודרת צועד על המדרכה ולצדו אישה לבושה בשמלה אלגנטית פרחונית, נעלי ערב לבנות ותיק קטן ולבן נשען על ידה.
השניים פסעו זה לצד זאת, בצעדים מדודים לפי הקצב פעם שלה ופעם שלו, מתואמים להפליא כמילות השיר: "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו".
התקרבתי מעט.
ריח הבושם שלו התערבב בשלה במיזוג מושלם של בוסתן פרחים נדירים. השניים הלכו בשתיקה, מבלי להחליף מבטים, מדי פעם נעצרו לאתנחתא קלה והוא הושיט יד שתאחז בו.
על פי קוד לבושם נראה היה, שפניהם מועדות אל אולם התיאטרון או הקונצרטים, כך לפחות הנחתי. האטתי את צעדי, התהלכתי אחריהם ביראת כבוד, חשה בתוכי שמשהו בהם מונע ממני לעקוף אותם בהליכה, למרות שמיהרתי.
הגבר התחיל לזמזם מנגינה שלא זיהיתי והיא הצטרפה אליו בזמזום עדין.
"טוב", אמרתי לעצמי, "אני חייבת להאיץ ולעבור אותם".
ניסיתי מצד ימין, ניסיתי מצד שמאל וללא הצלחה, אז החלטתי להצטרף אליהם.
"ערב טוב לכם", אמרתי בהפתעה אל מול הגילוי שנראה מול עיני. פניהם חרושי הקמטים העידו על גילם המופלג עד מאוד. "אני מתנצלת שאני מפריעה לכם, אתם בוודאי ממהרים לתיאטרון, גם אני לא אוהבת לאחר להצגה", אמרתי, "סליחה מראש שאני עוקפת אתכם".
"הו לא חביבתי, זה בסדר, את יכולה לרוץ להצגה, פנינו אינם אל התיאטרון", היא ענתה בעברית צחה.
"סליחה על השאלה, אפשר לדעת לאן פניכם מועדות בלבוש הדור כזה?", הסתקרנתי.
"אה, ובכן, זה טיול הערב שלנו כבר 60 שנה", ענתה, "כל ערב ,אנו לובשים את מיטב בגדינו ונעלינו, מתבשמים ומתגנדרים והולכים להצגה הטובה בעיר".
"והיכן היא?", אני שואלת.
"בכל מקום", ענה הגבר והמשיך, "בכל שביל, בכל פינת גן, בכל בית קפה, גם בשיחה איתך, עכשיו אנחנו חווים את ההצגה הכי טובה שיש: האדם והטבע".
התרגשתי. איזו התבוננות יפה על החיים.
"אני מאחלת לעצמי לחשוב ולהרגיש כמותכם, כשאגיע לגילכם, תהנו מההצגה", אמרתי והמשכתי בדרכי.
הייתי צעירה מאוד אז, המפגש הזה נשכח עם השנים, אבל שב ועלה הבוקר ועזר לי לשנות את נקודת המבט בנוגע להמשך חיי. הבטחתי לעצמי להתייצב מול עצמי בכל בוקר, מחויכת ולהמשיך ליהנות מהתיאטרון הגדול שהחיים מעניקים לנו.
