על הבר/ מיומנה של ברמנית

היי, נעים מאוד, אני מרילין (שם בדוי כמובן) ואני ברמנית. כלומר, פסיכולוגית שמצוידת בבקבוק אלכוהול. התפקיד שלי במערכת הוא להגיש דרינקים לזרים, ובכנות, זה נשמע כל כך שטחי ואולי אפילו קצת משעמם.

ככה זה היה בהתחלה, כשהתחלתי לעבוד כברמנית בבר כלשהו בקריות. כוס וקרח ולמזוג, ועוד כוס ושוב קרח ושוב למזוג. לא ראיתי פרצופים, כולם נראו לי כצללים שעומדים מולי.

היו רגעים שהרגשתי שאני רוצה שלא יהיו אנשים בבר, שאישאר לבד. לקח זמן עד שעיני נפתחו וחושיי התחדדו. לקח זמן עד שנפתחתי ולמדתי להקשיב לאנשים, ליהנות מחברתם ולהפוך אותם לחבריי, גם אם חברים לרגע.

לזרים האלה שמבקשים ממני למלא את גרונם במשקה המר, לא משנה אם זה גבר או אישה, לכולם יש סיפור, לכולם יש תובנות על החיים, ואת כולם אני זוכרת. הם משלמים כדי שאמזוג להם אלכוהול ואז יוכלו לשחרר איזה סוד או עול שיושב להם על הלב. כל כוס שנמזגת, פותחת את לבם יותר ויותר, הרי "נכנס יין יצא סוד".

מהר מאוד הבנתי שכולנו צריכים לפרוק, ולו רק לשעות בודדות, בחשיכה הרועשת והכאוטית בבר כלשהו, או אצלי על הבר. אני אוהבת לראות את גבם מזדקף כשאני מביטה בהם בהקשבה. אני זוכרת את הפרצופים ואת הסיפורים ובאותו הרגע שהם נחשפים בפניי, אני אוהבת אותם באמת.

ובאותם רגעים, אני רוצה שידעו שאני אוהבת אותם עכשיו, ואני מוזגת איזה צ'ייסר שרטרז ירוק שאני שומרת קרוב. חיוך אחד רחב ואמיתי, אני קוראת בשמם, אני אוהבת לקרוא להם בשם הפרטי, שוב ושוב, כאילו אנו מכירים שנים ולא הכרנו רק לפני דקות ספורות.

אני כספת עבורם והם שיעור לחיים בשבילי. הקריירה הזו שבחרתי לאורך שנות העשרים שלי, לימדה אותי לעמוד על טבעם של אנשים. אותה סצינה חשוכה, שמתחילה עם שקיעת השמש אל תוך הלילה, יכולה להיות יפה או מכוערת, אבל תמיד מרתקת.

אני שם במאה אחוזים בכל פעם שמישהו מספר לי סיפור, כי זה חלק מהעבודה וזה הפך לחלק ממני, למי שאני. וכשמסיימים לשתות והולכים הביתה, אני יודעת שמחר אפגוש עוד כמה זרים, שיחלקו איתי את לבם ויהפכו לחברים.