שיעור בלקבל

נינה וערן שטרית החליטו שלא לוותר על חלום המשפחה. אחרי שהבינו שנינה לא תוכל לשאת עובר ברחמה, הקימו פרויקט למימון המונים, שיעזור להם להגשים את החלום. אתם מוזמנים לתרום

אם, לפני חמש שנים, הייתם מספרים לנינה (38) וערן (39) שטרית מקיבוץ החותרים, שהם ייאלצו להיעזר ב, כדי להביא ילד שני, בעקבות אי יכולתה של שטרית לשאת תינוק ברחמה, סביר להניח שהם היו אומרים: אין סיכוי.

שניהם אנשי נתינה, שטרית גדלה בקיבוץ החותרים ולפני הצבא יצאה לשנת שירות בפנימייה לנערים בסיכון, וכיום עוסקת כעשור, בתוכניות רווחה עם אוכלוסיות שעוזרת להם לצאת ממעגל העוני.

"אני שם כי הרצון שלי לתת ולעזור", היא אומרת ומעידה גם על בעלה, כמי שמתגייס לכל קריאת עזרה של חברים ומכרים, "אתה לא נותן בשביל לתת בחזרה, אבל עכשיו מקווים שהקארמה תהיה לצידנו, וסומכים על היקום שהעניינים יסדרו עבורנו", היא אומרת לי בקול חנוק.
סיפורם מתחיל לפני ארבע וחצי שנים, אחרי לידת בתם הבכורה דניאל. גילוי ההיריון הראשון הפתיע אותם, וקרה מיד לאחר החתונה. "בשליש הראשון היו לי דימומים, בבדיקות הרופאים אמרו שיש הפלה מאיימת והמליצו על מנוחה או להמשיך כרגיל", אומרת שטרית, "הם אמרו שזה תלוי בי, ואני באופי שלי אופטימית, החלטתי להמשיך כרגיל וליהנות מההיריון".

כשהגיעה לשבוע 27 להיריון יצאו השניים לבילוי עם חברים בפאב, אז הרגישה שטרית שמשהו מטפטף ממנה. כשניגשה לשירותים שמה לב שכתם גדול של מים כיסה את כל בגדיה. "חשבתי שזה חלק מתופעות של ההיריון, אולי זה בריחת שתן, אך כשהבנתי שכולי מים, טסנו לבית החולים", היא אומרת.

בבדיקה הראשונה נאמר להם שהכל תקין, אבל אז, בדיקה נוספת הראתה שדליפת מי השפיר ממשיכה, מה שמסכן את העובר ברחם. ההחלטה הייתה לילד את שטרית באופן מיידי. "הגיעה אלי אחות שאמרה לי: 'את סוגרת את הרגליים ושומרת את ההיריון, כל זמן שתוכלי'. באופטימיות האופיינית שלי כך היה. אחרי בדיקה נוספת שעשו, אמרו לנו שהתינוקת סובלת מדפורמציה קשה במוח, דבר שנגרם כנראה בגלל מיעוט מי השפיר, או שזה מום גנטי".

מרגע ירידת המים אושפזה בכרמל ואחרי שהבחינו בבעיה של שטרית, היא הובהלה באמבולנס לבית החולים איכילוב בתל אביב, לצורך בדיקת אם אר איי לעובר שברחם, על מנת לברר את חומרת המצב. "הנסיעה הייתה מלווה בחששות ודאגות, רק שלא אלד באמבולנס בדרך לבדיקה או שלא אלד באיכילוב, רחוק מהמשפחה ואז יהיו לנו נסיעות רחוקות לפגיה, המחשבות והחששות האלה ליוו אותנו לאורך הנסיעה", מספרת שטרית.

בבית החולים הוצע להם לבצע הפסקת היריון מחשש למיקרוצפלוס, היקף ראש קטן של העובר, אך שוב האופטימיות והאמונה של בני הזוג שטרית הצליחו להחזיק את ההיריון עד לשבוע 30. "אחרי שמירת הריון מלאה במחלקה להריון בסיכון בבית החולים כרמל, עברתי בדיקת אולטרסאונד, שבמהלכה אמר לי הרופא שהלידה קרובה. הרופא צלצל לחדר הניתוח ותוך מספר דקות הובהלתי לשם. בדיעבד הסתבר, שכמות המים הייתה נמוכה הרבה יותר מהמקובל, מה שגרם לביצוע חתך ברחם בצורה אחרת מהרגיל, דבר שהשפיע על ההיריון הבא כמובן".
כשנשמע קול בכי בחדר הניתוח, בני הזוג שטרית נמלאו אושר ושמחה, דניאל הקטנה שנולדה במשקל של 1200 גרמים, קיבלה נשיקה מאימא ואבא והובהלה עם הרופאים לפגיה, להמשך מעקב ובדיקות.

"אז המצב התחיל להתדרדר וריאה אחת של דניאל קרסה", סיפרה שטרית. "טיפלו בה באמצעות נקז. לילה אחד, הגעתי באפיסת כוחות מהניתוח, עשיתי את כל הדרך המייגעת עד לפגיה ואז, לנגד עיני, אני רואה מספר רופאים עומדים סביב האינקובטור של דניאל, נלחצתי. הצוות לא עדכן אותי במצבה האמיתי והמתין עד לבוקר כשבעלי הגיע, אז סיפרו לנו שהריאה השנייה קרסה. הרופאים אמרו שהם נתנו לה מנה משולשת של חומרי הרדמה ובינתיים, הם לא ידעו מה מצבה. מומחית אקו לב שהגיע מבית החולים רמב"ם אמרה, שמצבה תקין, אך עדיין לא ידעו מה הסיבה לקריסת הריאות".

לדברי שטרית, עבר עליהם לילה שקט ומלא פחד, מחשש להתעורר ביום המחרת ולא לדעת באיזה מצב ימצאו את בתם הקטנה. "אנשים אמרו לנו 'בטח בכיתם המון', אז לא בכינו. הרגשתי כאילו שאני בתוך ריק", אומרת שטרית. היא ובעלה חששו שדניאל תיאלץ לחזור הביתה עם בלון חמצן, אך עם כל יום שעבר, היא הצליחה להיגמל מהחמצן.

"נאמר לנו שיש לנו לוחמת קטנה, ויש שיפור קטנצ'יק", היא אומרת. "לאחר 52 ימים בפגיה שוחררה דניאל הביתה, מצבה הבריאותי עדיין לא היה ברור והיא הצטרכה לעבור מעקבי התפתחות שונים לבדיקת מצבה. עם הזמן התברר, שדניאל שרדה את המצב הבריאותי הקשה ומלבד משקפיים, לא ניכר עליה בכלל, שעברה אתגרים בריאותיים רבים במספר שנותיה הקטן. כל בדיקת מעקב כזו הייתה מלווה בפחד, אך אלה נגוזו, כשנאמר לנו שייתכן שדניאל תסבול ממחלות חורף בצורה קשה יותר, בעקבות מה שעברה עם הריאות שלה, אך גם זה עבר בשלום עד כה".

סיוט חיי

לאחר הניתוח המסובך שעברה שטרית בעצמה, אמרו לה הרופאים שכדאי שתמתין כשנתיים עד להריון הבא. לאחר שנתיים וחצי היא נכנסה להריון. כשהגיעה לשבוע 26 הבחינה שטרית בשעות הערב, שהיא לא מרגישה תנועות עובר. זה עדיין לא גרם לה להילחץ, באותו היום נסעו לאירוע משפחתי, בו כולם שמחו בהיריון שלהם, ליטפו את הבטן של שטרית והתרגשו יחד איתם. שטרית החליטה לשתות קפה שחור, לאכול שוקולד וללכת לישון. "כל יום העוברית הייתה מעירה אותי בשעה ארבע לפנות בוקר, אך באותו בוקר התעוררתי מהשעון המעורר בשש בבוקר, אמרתי לערן שאני חייבת לגשת לבדיקת אולטרסאונד, שיאמרו לי שהכל תקין", מספרת שטרית, "מיהרתי לעבודה ורציתי כבר להיות אחרי הבדיקה, ידעתי שהכל יהיה טוב".

היא חוברה למוניטור ובמהלך הבדיקה, בני הזוג שמו לב, שהרופאה משתהה והיא בשקט. הם שכבר ידעו דבר אחד או שניים על מוניטור, הבינו שהיא לא מוצאת את הדופק של העוברית שלהם. בהמשך הפנו אותם לביצוע לידה שקטה בבית החולים כרמל. "המחשבה לספר לאימא שלי ולדניאל הקטנה את המצב, מוטט אותי, אך החזקתי את עצמי. עד שאימא שלי ואחותי הגיעו לחדר לידה, רק אז הרשיתי לעצמי להתפרק בבכי".
בעקבות הניתוח הראשון שעברה והקרע שהיה ברחמה, הומלץ לשטרית שלא להתחיל בזירוז, אלא ינסו לקדם את הלידה בדרך טבעית, אך תרגילים שונים שביצעה ואף דיקור לא עזרו. לאחר 24 שעות בהם הייתה בתהליך היפרדות מהמחשבה ללידה רגילה, כאב עז פילח את גופה. "שאגתי כמו אריה והבנתי שלא אוכל לשאת את הכאב, התפללתי שיתנו לי אפידורל. אחרי שנרגעתי, ערן שם לב שאני לא נראית טוב, שאני חיוורת מאוד".

הרופאה שהגיעה לחדר אמרה שהשלייה נעוצה, אך שטרית התעקשה שזה לא מצבה. אחר כך הגיע רופא בכיר, שבנחישות ועדינות אמר לשטרית שעליהם לנתח אותה מיד. "הרגשתי שקמתי לתחייה, הצוות וערן חשבו שהולכים לאבד אותי, דיממתי לתוך הגוף, הרחם שלי נקרע מבפנים וזה היה הכאב החד שהרגשתי קודם. הרופא אמר לי, שבמקרה החמור ביותר יוציאו לי את הרחם והחתים אותי על זה. הניתוח היה מסובך מאוד וגם ההחלמה ממנו לא הייתה פשוטה, אם אחרי הניתוח של דניאל הצלחתי לעבור למיטה בכוחות עצמי, הפעם מצאתי את עצמי אחרי הניתוח, עם טובוס בקנה הנשימה, חסרת יכולת לזוז, זה היה סיוט חיי".

אומנם את הרחם לא הוציאו לה, אך נאמר לה שלא תוכל לשאת עוד היריון ברחמה. "ההשפעה על המשפחה הייתה לא פשוטה, פחדתי שיסתכלו עלינו בקיבוץ כאילו שאנחנו מקוללים, ביקשתי מחברים ומכרים, שיספרו שאיבדנו את התינוקת, כדי שלא נתמודד עם אמירות שונות בקיבוץ".
בספטמבר יעברו שנתיים לאובדן הקשה ולדברי שטרית, כל עוד היא בעשייה, היא יודעת שהכל יהיה בסדר. אחרי הפנמת המצב, באה ההכרה שאם בני הזוג שטרית מעוניינים בילד נוסף, הם צריכים לחשוב על פתרונות יצירתיים. השניים החלו מסע חדש ומאתגר לא פחות, מסע להיריון נוסף שהפעם לא שטרית תישא ברחמה, אלא אם פונדקאית. מעבר לתהליך, שעלותו גבוהה מאוד, על בני הזוג לעבור טיפולי הפריה שעלותם גם היא גבוהה.

"מבחינתנו זה שיעור בלקבל", אומרת שטרית, "אף פעם לא רציתי להיות במקום הזה, אך למשפחות שלנו אין אפשרות לתמוך בנו כספית. ידעתי שיש הד סטארט לפרויקטים שונים והחלטנו לברר גם על אפשרות לתמיכה בפרויקט שלנו, להבאת ילד נוסף לעולם. מבחינתנו זו האופציה היחידה כרגע, עברנו מהדירה הגדולה שגרנו בה, לדירה קטנה יותר בקיבוץ, לקחתי על עצמי עבודות נוספות כדי לסייע במימון של הפרויקט, וגם ערן, בנוסף לעבודתו, לוקח עבודות שיפוץ שונות כדי להגדיל את ההכנסה".
לדברי שטרית, הם מקווים שיצליחו לגייס את הסכום הדרוש להם כדי שיזכו להגשים את חלומם. הפרויקט באוויר כבר כשלושה שבועות ועד כה הצליחו לגייס קצת יותר מחצי הסכום, בתקווה שיצליחו לגייס את כל הסכום הדרוש, אחרת לא יזכו לקבל את הסיוע במימון הפרויקט. "אנחנו מקבלים בוסט של אהבה מטורף והתמיכה מרגשת, זה משהו גדול מהחיים".

צפו בסרטון: