מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
כעסים
צילום: עצמי
שבוע 47, מספר שגורם לי לחלחלה. המספר הזה הוא תאריך הלידה שלך רוי – 4.7. זה גם מספר הדירה שחיינו בה, הדירה הארורה. זה הגיל של אבא שלך כשקרה המקרה וזה הגיל שלי השנה, בשנת האבל.
ואם מסתכלים על זה, אז 47 זה 11 וזה הגיל שנהרגת. המון דברים פתאום מקבלים צורה אחרת. השבועות האלו קשים לי מאוד וכל הסביבה שלי רואה ומרגישה את זה רוי.
אני כועסת רוי, אני כועסת מאוד. יש שלבים באבל, הכעס מגיע בהתחלה והוא חוזר גם בהמשך, העוצמות שלו גבוהות ונמוכות.
ולמה אני כועסת? את החגים שאהבתי כל כך, מסתבר שאני מתחילה לשנוא. סוכות היה החג האחרון שחגגת.
בשבועות האחרונים אני בוכה המון, זה מתפרץ לי, אני כועסת המון, לא מצליחה לחזור לנתיב חזרה. הכל התפרק כשהלכת, הכל, כולנו התפרקנו. העסק מקרטע ואם לא הייתי מרצה במכללה, כנראה שלא הייתה לי הכנסה. הבית ריק, מערכת היחסים שלי עם הסביבה לא טובה בכלל.
התרחקתי המון, התרחקו ממני המון. קשה להם איתי ואני שואלת את עצמי לא פעם, מה האדם בעצם בחייו. כמה קשה לנו להתמודד עם מוות, עד כדי להדחיק את זה לגמרי ולא להתמודד.
אני לא יודעת אם בכלל בא לי לחזור לחיים של פעם. ייסורי מצפון נוראיים, המון זיכרונות שעולים ומקשים עלי, שאולי לא הייתי צריכה לכעוס או להתייחס יותר.
ברמה שאפילו כואב לי פיזית בגוף.
אני כועסת, כן כועסת, כי רויצ'וק לקח איתו את כל מי שהייתי לפני המקרה. בהחלטה השובבית שלו וחסרת האחריות, הוא גזר עלי לחיות בעצב ואבל כל חיי. איבדתי רגש לחלוטין, אין בי כמעט אהבה, שמחה וצחוק. בכל פעם שאני מחייכת, המצפון מציק לי.
אני כועסת כי היו לי תוכניות ואין להם מקום בחיים החדשים שלי. אני כועסת כי רציתי לחוות איתו אימהות לבן, גבר, חייל. אחרי שתי בנות רציתי לחוות איתו את הכל. אני כועסת כי אני רוצה להביא עוד ילד וזה לא פשוט בכלל בגילי.
אוף. כמה כואב לי שהבחירה הזו שלו גרמה לעולם שלם לקרוס תחת הריסות המוות, להיקבר עמוק באדמה ולא לצאת משם.
אני כועסת וכדי להדחיק ולא לכאוב אני מודה, התמכרתי. אני צופה בסדרות כמעט כל היום כדי לא לכאוב את המציאות, בורחת לשם. מאדם מאוד חיוני מלא שאיפות ומטרות, הפכתי לאדם מתוסכל ובודד, ללא רצון לחיות.
כל מה שאגיד לסביבה שלי ייתקל בתשובות מכעיסות כמו: "את לא היחידה, יש עוד כמוך. הנה, תראי את הילד שנדרס בכיפור, והנה הילד מיבנה, והנה ההוא משם וההיא משם".
תשובה מעצבנת ממש של בת משפחה: "את בדיכאון ואת צריכה לשתות כדורים". ואני שואלת את עצמי אם זה מה שיעזור לי להתגבר? לא בא לי לשמוע את הירידות שלהם. "תתגברי, תתגברי". השתגעתם? על מה אתגבר? מה? פשטתי רגל ואני צריכה להתגבר? פיטרו אותי ואפשר להתגבר?
מה פאקינג עובר עליכם?
אני מדברת עליך ושומעת רק "די, מספיק, לא צריך להזכיר אותו כל הזמן". מה זה כל הזמן? אתה בראש שלי בלי הפסקה. בחייך, כל רגע ביום ועכשיו שכבר לא כאן,
אני כועסת ולא יודעת כמה הכעס הזה נכון או לא. פשוט כועסת. שונאת את החגים. סופי השבוע וימי שלישי.
אני כועסת, כי גיליתי שילדים משקרים בלי סוף להורים. אני כועסת שיש הורים שנותנים יד לילדים לעשות דברים שאינם תואמים את גילם. אני כועסת כי הדור של היום הוא דור דפוק וחסר ערכים, דור אבוד, חסר גבולות.
אתמול גיליתי כמה אנשים עסוקים בקובייה של עצמם. כמה באמת אכפת וכמה קל להאשים במקום לפתור.
זה מציב לי מראה מחדש, עד כמה אני מעורבת בחיים של מאי ואלינור. עד כמה אני ערנית לילדים שמגיעים אלי הביתה. על האימהות שלי, על הערכים שאני מקנה ואשר לא פוגשים אותם ערכים בחוץ.
אני כועסת על עצמי מאוד.
על כל השתלשלות העניינים, על כל מה שקדם למקרה שלך, על דברים שאולי לא ראיתי והייתי צריכה לראות.
על כמה האנשים מרצים ביום יום, מעלימים עין ולא שמים לב שדור גדל כאן וזה הדור שיוביל את המדינה בעתיד. וזה דור דפוק, שצריך יד מכוונת ובמקום זה היד מאפשרת ולא מציבה גבולות.
ואז אני שמציבה גבולות נחשבת לאמא נוקשה וקשוחה. אני החריגה והלא נורמטיבית וככל שאהיה חריגה יותר כך, אתקל ביותר מחסומים.
אני כועסת כי אין כזה דבר גן עדן וגיהינום. גיהינום זה כאן וההרגשה היא כמו להישרף בחיים באש וכל פעם מחדש לכאוב את הכוויות.
אני כועסת ומאוד, בא לי לפרק מישהו, להיכנס בקיר, לצרוח, לשבור משהו, להוציא את כל האגרסיה. בסך הכל רציתי שלושה ילדים, מתוכם בן אחד, בית נחמד, אושר, בריאות ונחת.
אני כועסת כי הפכנו להיות חברה חסרת גבולות ומנוכרת, כי אנחנו מפחדים מהילדים שלנו, מפצים אותם על שעות שאנחנו לא בבית. עושים כמעט כל דבר שהם מבקשים, לא מלמדים אותם שאין כזה דבר מובן מאליו, מפנקים אותם בלי סוף, מאפשרים להם להיות גדולים, כשהם עדיין ילדים.
אני כועסת כי העולם הזה רע ואכזרי וכדי להסתדר בו, צריך להיות רע גם.
אני כועסת על הכל, רוי, אפילו אמרתי לך אתמול בלילה בפעם ראשונה, בקול רם בחדר, שאני כועסת עלייך, שלא היית בסדר. שהכנסת אותנו לחיים שלא ביקשנו. שזה היה אגואיסטי מה שעשית, שלא חשבת עלינו, עלי, על מאי, על אלינור ובעיקר על עצמך חשבת.
אני כועסת כי כל מה שאהבתי בעבר, אני כבר לא אוהבת.
אני יודעת שזה נשמע נורא, אך החגים האלו הוציאו ממני המון כעסים שהדחקתי. רגשות של תסכול שלא נתתי להם מקום.
האימהות שלי נבחנת כל פעם מחדש, ההורות שלי, כמה בסדר הייתי וכמה לא.
אני כועסת כי אני לא מצליחה להבין איפה טעיתי??
אוף!!
