מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
יום שלישי הגיע רויצ"וק, כבר שבוע 27.
"קן אחד ניתן לשבירה אך אגודה של קנים לא ניתנים לשבירה".
צילום: אינגה אבשלום שיליאן
השבוע מצאתי את עצמי חושבת המון על מה שקרה במהלך ששת החודשים מאז שהלכת, מאמי שלי. מעט הפעמים שיוצא לי לחייך, רוב הזמן העיניים מלאות דמעות.
חשבתי הרבה על האנשים שסביבי, התעמקתי במה אני עסוקה ואיך אני ממשיכה ללכת לאט לאט ובזהירות. אני מרגישה שהגוף שלי מתנדנד לצד לצד, ממש כמו רפסודה בלב ים, שלפעמים הסערות מערערות את יציבותה.
אז עצרתי רגע הבוקר וחשבתי לי, שנייה, לעזאזל, הרי גם לך קרה משהו. בעצם מה שקרה, קרה לך רויצו'ק שלי. פתאום הרגשתי שאני לא העניין בכלל, אתה זה שהלכת מהעולם, אתה חדלת להיות חיים של אמא.
מה שקרה, קרה לך, לא לי! כי אם היית כאן, אז גם לי לא היה קורה כלום, לא?!
חצי שנה אני עסוקה בי, רוי והרגשתי פתאום אגואיסטית. באמת שכן, כאילו שכחתי לרגע שבכל הסיפור הזה יש אותך. אז נכון שהכל סביבך, מאמי. כן, אני כל היום מדברת עלייך, אך בהסברה למה שזה יצר אצלי. הרגשתי ממש אגואיסטית, הכאב שלי היה הכאב היחידי עד היום בכל הסיפור הזה.
הייתי עסוקה בטלטלה שלי, בחיים שהתהפכו לי ויש כאן עוד המון כאבים של עוד הרבה דמויות, רויצ'וק, ובראש ובראשונה אתה, מאמי שלי.
הבוקר הרגשתי צורך לכתוב בעצם עלייך. מה עם מה שקרה לך, נשמה של אמא? מה עם הטלטלה שאתה עברת, ילד שלי? האם השניות האלו היו מפחידות? כמה מפחידות? מה היו המחשבות שלך בשניות הקריטיות האלו?
כן רוי שלי, הפעם אני מקדישה לך את הטור הזה באופן בלעדי.
אני מנסה לחשוב ולתמלל מה כנראה עבר עלייך בשניות האלו. אני רוצה להאמין שכנכנסת לחדר עם החבר הכי טוב שלך, היית במצב רוח הומוריסטי לחלוטין. כמו שאני מכירה אותך, התבדחת כמה דקות ובטח התווכחתם מי יהיה הראשון. השארת את הנייד שלך על המיטה של מאיצ'וק, צחוק הגורל, חיים שלי, הרי דאגת למכשיר הזה יותר מאשר לעצמך.
וכנראה שבאמת היית בטוח בעצמך, כי עשיתם את זה כבר כמה פעמים וברגע הקריטי, לא תיארת לעצמך שתמעד, רויצ'וק. אני בטוחה שהייתה שנייה שחשבת; "ואוו אמא, מה אני אגיד לאמא? היא בטח תכעס עלי? זהו, הלך עלי, אני איענש בטוח! שיט, רק שלא אשבור רגל".
זה מה שבטוח עבר עלייך, כי כזה היית. מאוד שטותניק ושובבי שלי. הסקרנות שלך הייתה אדירה, הכל עניין אותך. תמיד רצית לדעת איך מורכב הרכב שקניתי לך והיית מפרק הכל, רק כדי להרכיב מחדש, רק כדי להבין איך זה מורכב.
אז כן רוי, גם אתה עברת טלטלה וכנראה שגם כאבים פיזיים, שלא ארכו הרבה זמן. השוק של הגוף גרם לך לאבד הכרה.
חיים שלי, שנינו משני צידי הכביש, כל אחד חווה טלטלה משלו, אך יש כמה דברים משותפים לשנינו, מאמי שלי, איבדנו אחד את השנייה. שנינו עצובים כל אחד בדרך שלו, החיים של שנינו השתנו. שנינו לומדים לחיות אחרת, אתה לומד לרחף, בעוד שאני לומדת ללכת, ללא איבר בגוף.
הטלטלה הזו היא משותפת לשנינו. לשנינו רויצ'וק.
אני בשום אופן לא רוצה לנכס לי את המקרה, זה קרה לך, ולא לי. אתה מרכז העניינים בכל הסיפור הזה.
ובינינו רוי, ככה בשקט מבלי שאף אחד יידע, אתה הגיבור כאן ולא אני! אתה האמיץ כאן ולא אני!
אני סתם פחדנית שלא יודעת איך להמשיך הלאה. אני פחדנית, כי אני אפילו לבית העלמין אני לא מצליחה להיכנס.
כן, אני פחדנית ואתה האומץ שלי רוי. אתה זה שמחזק אותי כל יום עוד ועוד.
אתה יודע למה חיים של אמא? כי אני לא רוצה לאכזב אותך. כי אני רוצה שתהיה גאה בי שם למעלה ותגיד לכולם בכל פעם: "תראו איזו אמא גיבורה ואלופה יש לי".
כי תכל'ס, אני בכלל לא גיבורה. זה הכל בזכותך.
השעה כבר 11.30 בבוקר ותיכף אעביר את הטור להילה היקרה שלי.
ולכם קוראים יקרים שלי – תזכרו שכאשר משהו מטלטל קורה בחייכם (ולא חלילה מוות), משהו קיצוני שגורם לכם לצאת מאזור הנוחות, נסו לבדוק מה זה גורם לכם לעשות אחרת ממה שהייתם רגילים.
למה חשוב להתייחס לכל תחושות ורגשות האדם, איך זה משפיע על שיקול הדעת שלי, מה זה יוצר בי? כמה זה מניע אותי לפעולה או משתק אותי?
תהיו גיבורים של עצמכם, תחשבו מי האדם שמעורר בכם את זה ותגידו לו את זה.
#רויצוק_תמיד_איתי
#אומרים_לא_ללחץ_חברתי
