52 שבועות / בקי מעוז

יום שלישי, שבוע 30, אמא כותבת לך עוד מכתב.
רויצ'וק, באופן סימבולי הבוקר הגעתי לבית החולים בירושלים, כדי לספר להם עלייך, מאמי. השבוע שעבר עלי היה בחלקו מאוד קשה. חשבתי כל יום על מה אני הולכת לדבר איתם, הרי הם צוות רפואי, הם מקבלים את המקרים כבר אחרי המעשה. הם הצד של הצלת חיים, מה הם כבר יכולים לעשות חוץ מלטפל.

הרצון להיות נוכחת בחיים החדשים שנכפו עלי, ילד שלי, הוא שגורם לי להיות בכל מקום כדי לספר עלייך. התחושות הן קשות, לפעמים אני אומרת למה לי, הרי זה מרסק אותי כשאני יורדת מהבמה. חיים של אמא, איזו אחריות כבדה הטלת עלי, הורשת לי ירושה בלתי נתפסת. בשבוע שעבר העברתי הרצאה בחיפה. הגעתי עם שתי סלסלות של צמידים וסטיקרים. כשסיימתי וההורים ניגשו לחבק אותי ולהודות, הם קיבלו צמידים על פי מספר הילדים שיש להם בבית וסטיקר. מראש הרעיון היה, שכולם יצאו מההרצאה לא רק עם חומר למחשבה, אלא גם עדות חיה שתישאר להם על היד ועל הרכב, כי שם זה מכה בי בכל פעם מחדש.

לא הצלחתי להציל אותך, לא יכולתי לעלות על הדעת שזה מה שאתה עושה עם חברים. את מה שקרה לך כבר לא ניתן להשיב, וכמה קשה לי כל פעם להתמודד עם העובדה הזו. מאמי שלי, אני עדיין מחפשת אותך לפעמים ברחוב, רואה בנים בגילך ומשווה בינך לבינם. לפעמים אפילו מתמקדת בילד ורואה אותך, אתה איתי תמיד נשמה שלי. נכון? 

רויצ'וק של אמא. הבוקר הייתי גאה לספר עלייך, כי מעשה השטות הרגעי שעשית, לא מעיד על מי שהיית. אני רוצה שכל העולם ידע שהבן שלי מיוחד במינו. כל אמא חושבת ככה על הבן שלה, נכון, אך אתה היית יוצא דופן, כפרה עלייך, כי היית מיוחד מאמי. אני רוצה שתדע את זה שם למעלה, ילד מופלא שלי. הייתה לך תקופת חיים קצרה ולצד זה אתה ממשיך כל כך לחיות. אתה כל כך מוחשי לפעמים.

נכון שאתה מקבל את המכתבים שלי, מאמי? אתה בטח מחייך ואולי אפילו אומר למלאכים סביבך, "איזה אמא מגניבה יש לי". תגיד, יש רגעים שאתה רוצה לרדת אלינו קצת? יש דרך לעשות את זה? כי אם כן, אז בבקשה תבוא קצת לבקר. אימוש רוצה רק לחבק אותך עוד פעם אחת. 

הרגעים המעטים שבהם הרציונל גובר על הרגש, הם הרגעים בהם אני חייבת להמשיך לחיות, לא להרפות ולהיאחז בהכל, אחרת אשתגע. שואלים אותי על איזה כדורים אני ואיך יש לי כוח. אז זהו, שאת תהליך האבל שלי אני חווה הכי אמיתי שאפשר, בלי שום עזרה כימית. אני לא מאמינה בזה, כי להדחיק אני לא רוצה, הרי זה יתפוצץ לי בפרצוף מתישהוא, לכן התהליך שאני מאמינה בו הוא ללא חוקים. להקשיב לעצמי, להיעזר בכלים שקיימים בי. זה לא סוד שאני עוסקת בתחום האימון והכלים עומדים לרשותי והם בהחלט הפכו למרכזיים יותר מאז המקרה, אך על תהליך האבל והשנה הראשונה אכתוב בנפרד ובטח שזה גם יהיה חלק מתהליך הריפוי. אחד הדברים שלמדתי על עצמי הוא, שלדבר עושה לי טוב ומה שעושה לי טוב אני הולכת עליו.

ולך, רוי שלי, אסיים במשהו פרטי וסודי שלנו שהייתי לוחשת לך באוזן: מי הילד הכי טוב בעולם? ומי יפה של אמא? ואתה היית מחייך לי בחושך ועונה: "את הכי טובה והכי יפה בעולם". בבקשה תלחש לי שוב באחד הלילות, אני מתגעגעת אליך מאוד נמשים שלי.
#רויצוק_תמיד_איתי#אומרים_לא_ללחץ_חברתי#לי_זה_לא_יקרה