52 שבועות / בקי מעוז

ההתמודדות של מאי אחותך הקטנה

37  שבועות רויצ'וק. יום שלישי הקבוע שלנו הגיע, מאמי. אני מקפידה לספר לך כל שבוע מה עובר עלי, לרכז את כל מה שניתן על עצמי, אך למעשה יש כאן משפחה שלמה שמתמודדת בדרכה שלה עם האבל הבלתי נתפס הזה, חיים שלי.

ערב. לא זוכרת איזה ערב זה היה, אך באחד הערבים ישבנו בחצר החדשה של הבית החדש, מאי ואני. אני שותה קפה ומאי עסוקה בנייד, מסתכלת בתמונות. שקט גמור, חוץ מרשרוש העלים על העצים לא שומעים כלום. אפילו השכנים כאילו בחרו להיות בשקט. חשבנו שאם נעבור לבית צמוד קרקע ובאזור צפוף, בטח כל היום נשמע רעש מסביב, אך לא.

השקט הזה מפריע לי מאז שהלכת רוי. אתה היית הרעש בבית, נשמה של אימוש, השמחה, הצחוק, המוזיקה, הכדור שהיה נבעט בפרוזדור, הקורקינט, משחקי הכדורגל בטלוויזיה. ופתאום אנחנו יושבות בשקט גמור. בוהות אחת בשניה. ואז, מתוך השקט, מאיצ'וק התחילה לבכות. "אמא אני מתגעגעת לרוי, הוא חסר לי מאוד, שקט בלעדיו".

זו הפעם הראשונה שמאי מדברת עליך בלי שאדרבן אותה. הדמעות לא הפסיקו והיא התרסקה. היא התפרקה, בכתה המון. הבנתי שזה הרגע שהיא קלטה שלא עברת איתנו דירה.

מאיצ'וק כבר בת 16, היא האחות האמצעית, נולדה אחרי 11 שנים של ציפייה לעוד ילד. אלינור היא הגדולה ואני עוד אספר לך עליה, אבל היום אני רוצה לשתף אותך על מה מאי.

ארבע שנים הפרידו ביניכם בגיל, אך גידלתי אתכם כמו תאומים. כל דבר היה, מאי ורוי. אתם כל כך דומים רויצ'וק. ההבעות בפנים, הנמשים, העיניים הגדולות, לפעמים אפילו הקול דומה. היא שמרה עליך כשהלכת לכיתה א', למדתם עוד ביסודי, כבר תכננת איך אתה עולה לכיתה ז' בבית ספר שלה ומספר לכולם שיש לך אחות בכיתה י"א, היית גאה בה.

נכון, רבתם המון, כמו כל האחים, אך היה משהו שברגע שהייתם יחד – שמרתם אחד על השני. אני זוכרת שאהבת אותה מאוד, אך לצד זה, גם קינאתם אחד בשני. הייתה ביניכם תחרות על אמא. את מי אמא אוהבת יותר, את מי היא מפנקת יותר. ילד יפה שלי, אם רק היית מבין שלא היה הבדל משמעותי, חוץ מזה שעלייך היה לי חיבור מהנשמה, אך האהבה הייתה שווה.

ביום שנפלת, מאי התעכבה בבית הספר. הלוואי ולא. אולי זה היה נמנע! כשהודיעו לי, הטלפון הראשון שעשיתי היה למאי ומאז ההיסטוריה ידועה.

מאיצ'וק התבגרה מאוד בחודשים האלו. במהלך השבעה היה נראה שהיא יותר חזקה ממני, כל הזמן השתדלה שלא לבכות לידי, שאלה אם אני צריכה משהו, הסתכלה לי בעיניים כדי לבדוק מה איתי. עשרות חברים פקדו את הבית, רויצ'וק, לדעתי כל ילדי הקריות היו אצלה, היא נעטפה בצורה יוצאת מן הכלל.

לאט לאט, היא חזרה לשגרה ואפילו לעבודה ולריקודים שהיא כל כך אוהבת. היא הסתגרה בחדר המון, כאילו רצתה להתחבר אלייך דרך החדר. זה החדר שממנו נפלת, זה קרה בחדר שלה רויצ'וק. שאלנו מלא פעמים איך יכול להיות. הרי אסור היה לך להיכנס לשם. גם היא לא נכנסה לחדר שלך. היה לכם הסכם – אין כניסה לחדרים, אלא רק באישור.

מאי הייתה חוזרת הביתה כל יום, מחממת לך אוכל ואז יוצאת לעניינים שלה. לפעמים, שומרת עלייך בערב כשעבדתי עד מאוחר. מאי ורוי. הקטנים שלי, כך קראתי לכם.

היא לא מדברת הרבה. יש לה שרשרת על הצוואר עם התמונה שלך. עכשיו היא רוצה קעקוע עם השם שלך. משהו שייחרט עליה לעד.

היא מתגעגעת רוי.  

זוכר שנסענו לאיטליה לטיול בתמצווש שלה? כמה הייתם שמחים, הטיסה הראשונה שלכם. שמונה ימים של כיף. נהניתם, טיילתם מלא. בפארק המים הייתם כל הזמן ביחד. הכל עשיתם יחד. השתדלתי מאוד לחבר ביניכם.

ועכשיו, נותרנו לבד. היא לבד, הבית שקט מאוד. יום אחד, היא סיפרה לי שהכינה מלוואח וקראה לך לבוא לאכול, עד ש פתאום קלטה שאתה לא נמצא יותר.

מאי בת 16, עולה לכיתה י"א. היא האמצעית בין שלושת הילדים שלי, וכן יש לי שלושה ילדים, זה לעולם לא ישתנה. כל אחד מבני המשפחה מתמודדים אחרת, כל אחד עם הזיכרונות שיש לו מרויצ'וק.

שבוע רודף שבוע, הגעגוע לא מרפה. ככל שהזמן עובר, זה רק נהיה יותר קשה, מתסכל מאוד. ההתמודדות היא יומית, בכל רגע. מאי יושבת בחצר ומסתכלת על החדר שבנינו לרוי, חושבת לעצמה מה היה אם… אני מהווה עבורה החוזק עכשיו, הכוח, לא יכולה להישבר. היא צריכה אותי אסופה. למענה אני חייבת להמשיך. הפחד שהיא תחווה טראומות נוספות, לא מרפה ממני. מספיק שהיא איבדה את האח שלה, שזה סיפור בפני עצמו. אני לא רוצה שהיא תזכור אמא סמרטוט. שבורה, מרוסקת, על כדורים. לא! זה לא מגיע לה! גם לא לאחותה הגדולה.

ואם אקרוס מי ינציח אותך רוי?

אני ראש המשפחה, תמיד הייתי ועכשיו יותר מתמיד. מה שאעשה ואיך שאוביל את האונייה, כך היא תיראה. לפעמים לעגון להתפרקות זה בסדר, אך הים סוער וכולנו חייבים להיות חזקים. זה מה שרויצ'וק רוצה מלמעלה!

בכל משבר בחיים מגיע הרגע, בו חוכמת הבדיעבד צפה ועולה. מה אם ככה ומה אם ככה? בסופו של יום, כולנו היינו רוצים לשפר את עצמנו והסביבה, לעשות שיהיה טוב יותר. מרוב שאנחנו עסוקים במה עוד להוסיף, אנחנו לא רואים את מה שכבר יש.

כן. אין לי את רויצ'וק, וזה דבר שמעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד איתו, אך יש לי את מאי ואת אלינור. שתיהן שלי, שתיהן חלק ממני ושתיהן חלק מרויצ'וק. האחיות של רוי. בכל אחת מהן יש אותך, מאמי שלי, בדיוק כמו שהיה בך אותן.

ההתמודדות שונה מאדם לאדם, בסופו של יום, רויצ'וק, חיים של אמא, ילד הנצח שלי, הלב שלי, בסופו של דבר, כולנו איבדנו אותך.

#רויצוק_תמיד_איתי